שובר את הראש

עומד על קצה הצוק

מפל המים ניצב תחת רגליי

עומד.

אני יכול להרגיש במים המפכים בין כפות רגליי,

אצים רצים למדרון.

מוריד את הסוודר,

את החולצה,

פושט את המכנסיים

ואת כל היתר.

צוחק.

מתגלגל מצחוק.

כל גופי מיטלטל, רועד מ-

צחוק טוב שכזה, צחוק חם, מתוק ומרווה, צחוק שמח, צחוק שאינו יודע רחמים כי הוא אינו שופט דבר.

צחוק של הידיעה הברורה שאני – אדם.

לא יהודי, לא דתי, לא ישראלי, לא ציוני, בטח לא רואה חשבון.

אין קבוצות אנשים, אין עמים, אין אומות, אין "אדמים".

יש רק אדם.

אני.

אדם.

ברגע המתוק הזה, כל הרגשות כולם מתנפצים לרסיסים,

הם כולם בי, פורצים מתוכי, פורצים ממני,

אדם הוא עולם קטן, וגם אני עולם ומלואו.

כן.

אני לא יודע אם אהיה עשיר או עני, שמח או עצוב, בריא או חולה,

ומחר אולי בכלל אעדיף לקפוץ מהצוק אל מותי בעתו ובזמנו.

לא איכפת לי כלל.

הדם המפעם, המפעפע בי, מפזר ניצוצות שימחה לכל עבר,

מפזר את שמחת החופש, שמחת הדרור, שמחת האחריות המטורפת, הנדר והשבועה שנשבעתי,

שמחה גדולה הלילה,

כי הרגע הזה אני מקבל את עצמי כפי שאני,

כולל הבאגים והפאקים והבעיות.

אין בי  כבר פחד כלל,

הכל יתכן, גם הטובה, גם הרעה, שטובה היא

אני מוכן לנשק כל טעות וטעות שעשיתי כאילו הייתה חברתי הטובה מזה שנים.

אני מקבל את עצמי, את עצמי בעבר, בהווה ובעתיד,

יהיה מה שיהיה,

אני אדם בן חורין

ואת זה רק אני יכול לקחת מעצמי.

אני תוקע בשופר גדול לחירותי.

קולו עובר מאוזן לאוזן,

מקצה עולם קטן אחד לקצה עולם קטן שני,

קול מבשר, מבשר ואומר:

צא מהגלות, אחי, תיגאל,

גאל את עצמך,

היה אדם בן חורין,

אל תפחד כלל,

אף פעם, משום דבר.

ואני צוחק וצוחק, ומשתחרר, בלי נהמא דכיסופא,

בלי בושה, בלי השפלה, בלי קטנות המוחין.

והקול שואל אותי: "מבטיח?"

ואני לא משיב, כי המלים נגמרות בי והולכות,

כי גם אם אדע הכל

וגם אם לא אדע כלום

אני אדם ואדם ואדם

ובן חורין, וההכרה הזו משכרת אותי,

ולעולם לא אתפכח ממש משיכרון החושים הזה,

כי רק עכשיו אני יכול לומר ולצעוק באמת, בלב שלם ומתרונן:

"ואתה מלך אל רם ונישא"

וללטף את המלים הגדולות מכולן, המכריעות, האהובות ביותר:

"אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם...מי לא נפקד כהיום הזה...כי זכר המעשים לפניך בא, מעשה אדם ופקודתו, ויצר לב מעללי איש. אשרי אדם לא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך... הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו, נאום ה'".

ה' נטע בי גדולה.

ה' נתן לי מוח ולב, נתן לי שיער בהיר ועיניים אפורות,

אבל הוא נטע בי  גדולה, 

לא כזו שמקטינה אחרים , לא כזו שמתחשבנת, לא קטנונית.

גדולה אמיתית, גדולה גדוֹלה, גדולה רחבה מיני ים, שמוכנה להכיל את הכל,

שיודעת שבכל אחד ואחד קיים הרגש הזה, בכל אדם באשר הוא אדם,

ותקראו לו שרה ותקראו לו הגר

ותקראו לו יצחק ותקראו לו ישמעאל.

רק שצריך שעת חסד מיוחדת בשביל להכיר אותה,

שעת אורה, שעת שימחה, שעת רחמים ושעת רצון,

מלפניי,

מלפני כל אדם ואדם

המילה אדם מחייבת.

זו לא חוכמה להיות מלאך, כזה ששר שירים לאלהים או כזה עם כנפיים וטוסיק מגולה.

זו כן חוכמה להיות אדם, עם כל הרגשות השפלים, להתאוות כמו בהמה, לרדת עד עפר, לרצות הכל, את כל הדברים כולם, ועדיין לדעת כל הזמן ש-

"מאדם אתה- ואל אדם תשוב". (יהודה עמיחי)

אמן

דוקטור ז'יוואגו, בוריס פסטרנאק-

בעיה. סופר טוב זה אדם שיודע לספר סיפור. פשוט פשוט, פשוט סיפור.

פסטרנאק מעולם לא כתב ספרים מלבד זה, הוא ידוע בתור אחד מהמשוררים הרוסיים הטובים ביותר. אבל הוא לא יודע לספר סיפור.

הספר פשוט מגוחך. הוא מתחיל לפני המהפכה ברוסיה ומסתיים לאחר מלחמת העולם השניה. אבל חודש אחד ייקח עשרות עמודים, וכשתעבירו את הדף יתברר לכם שכבר עברו בעצם עשר שנים בלי ששום דבר קרה.

אבל זה לא הכל. רוסיה היא ארץ ענקית, ברית המועצות עוד יותר. והנה פלא, כל הדמויות שמיטלטלות כל הזמן ממוסקווה ועד סיביר, כל הזמן נפגשות, כאילו במקרה, זו בזו.

נו באמת, זה מגוחך.

אם בזה הכל היה נגמר, הספר היה מקבל ציון 2 בסולם הספרים ההגון של אוגוסטינוס. :)

הנקודה היא כאן הכתיבה. הו, הכתיבה...הבן אדם מצייר תמונות, הוא בכלל לא מתאר, הוא מצייר. תיאורי הנוף שלו יפיפיים, בחורף אצלו אתם תתכסו בשמיכה גם בחום יולי אוגוסט (שלום נשמה).

כשיורי ז'יוואגו נפרד מלארה (זה כבר לא קשור אלייך...), וכל הבריאה כולה באה לנחם את יורי מאבלו, ענני הסערה, וצמרות העצים, והחשיכה היורדת על הגבעות, אז זה קורה! זה פשוט קורה! הפסטרנאק הזה פשוט רב אמן בתיאורים.

הציון: 5 לתיאורים. 2 לספר. ההמלצה המשעממת שלי היא לקרוא אותו במנות קטנות (כף שלוש פעמים ביום) ועוד ליל שבת ארוך, לקרוא לאט, ליהנות מהמילים, מהתיאורים, כמו תמונות הנוף המקסימות של הפיה.

לקוראי עברית- יצא לפני שנה וחצי בערך תרגום מעודכן של פטר קריקסונוב. אם אתם דוברי רוסית או שפה אחרת-חפשו מהדורה אחרת. פסטארנק פרסם חלק מהשירים שלו בספר, והמתרגם לא עשה עבודה משהו, וחבל. 

ועכשיו לדובדבן:

אני מצרף שני תרגומים של בית אחד משירי פסטרנאק. אחד מהם בתרגום של שלונסקי, השני בתרגום קריקסונוב. לא מגלה מי של מה.

מי שווה יותר לדעתם?

I

אַךְ קוֹרוֹת הָעֲלִילָה נכוֹנוּ

ומִקֵּץ הַדֶּרֶךְ אֵין פּוֹדֶה.

אֲנִי בּוֹדֵד, הַכֹּל טָבַע בחוֹנֶף

כִּבְרַת חַיִּים אֵינָהּ כִּבְרַת שָׂדֶה.

II

הַמַּעַרְכוֹת חֻשְּׁבוּ עַד לְמַפְרֵעַ

וְאַף קֵץ דַּרְכִּי בִּלְתִּי נִמְנַע

וַאֳנִי – לְבַד. בַהִתְחַסְדות הַכֹל טוֹבֵע.

הַחַיִים הֵם תְנַאי שֶלֹא הותְנָה.