שובר את הראש

בשני שוחחתי עם מישהו שכבר שנה וחצי בערך לא התראינו. קצת צחקנו, אחר כך הוא סיפר לי שבן אחד שלו נפטר לפני שנה. בכלל לא ידעתי. דיברנו ודיברנו, ואני קצת, איך לומר, הפרזתי. באיזושהי פינה בלב שמתי לב שאני מעט יותר מדי דומיננטי. זה נכון שכרווק עם ערימות של רעיונות היו לי יותר נושאים להציג, אבל בכל זאת...

בסוף השיחה הוא חיבק ונישק אותי.

משהו בי היה מעט מוגזם.

אחר כך הרמתי טלפון למישהי, גם שם, היא כנאה לא שמה לב, היה לי יותר מדי מה לומר.

מיד אחר כך נכנסתי ללמוד עם הרב שלי, אולי חצי מהזמן (ולמדנו עד 12:30 בלילה) התפזר על לענות לשאלות שעלו לי ערב לפני, ראיתי שהרב מחייך חיוך מרוצה...אבל שוב...לי משהו הפריע.

לא סתמתי את הפה לרגע.

כמה שעות אחר כך, ומאוחר מאד בלילה, תחת המים הצורבים מחום של המקלחת, המלים נכתבו על הקיר- אוגוסטינוס- אתה במאניה.

אתה במאניה ואתה מגזים.

קשה להסביר איזו הרגשה נפלאה זו, כשאתה חש שהעולם מחייך לך, ככה סתם, באהבה, שערב אחד אתה לומד לעצמך ופתאום עברו ארבע שעות, שאתה מלא רעיונות וחידושים כרימון, שהמחשבות טסות מהר כל כך שאתה בעצמך כבר לא מספיק, שאנשים נדהמים ממך, מרותקים למילים שאתה אומר...לרגשות שאתה מביע...

אבל כל זה נוצץ מדי, נוצץ זיוף, נוצץ לא אמת, נוצץ- מאניה.

קניתי בזמן האחרון בערך תשעה-עשר ספרים, אבל לא קראתי אף שיר טוב, גם לא ממש הקשבתי למוסיקה.

אם כתיבה היא המקום בו הנהר שבך מתפוצץ החוצה, הרי המוסיקה היא המקום בו אתה אוסף את החלקים שבך ושומע מה לבן אדם אחר יש להגיד על כל זה. איך הוא חושב שכדאי לסדר את הבלגאן.

כי מוסיקה היא שיחה אמיתית בין בטהובן/באך/שוברט/ביטלס/דיפ פרפל/אהוד בנאי, לבינך. ולכל אלו יש המון מה להציע, המוסיקה היא הדם של הנשמה, מקור החיים שלה, המקווה בו היא מיטהרת.

עם כל הכבוד לנהרות האנרגיה שקיימים בי, הרבה הקשבה לא מגיעה ממקום כזה, הרבה שיתוף ונכונות לקבל לא צומחים מכאן. אז זה לא אמת.

וכל זה הרגיש לי מוזר.

זו אולי הפעם הראשונה בחיי שבלמתי את המכונית בעצמי.

וזה מרגיש די טוב, אפשר לומר.

החשש במאניה הוא תמיד מהרגע בו מצב הרוח משתנה, האוויר בחוץ הופך לקריר יותר, ואתה נופל לדפרסיה. זה לא חייב להיות משהו גדול מדי, סתם איזו בעיה קטנה שאין לך כוח לפתור, ספק שמעיב על נהרת הלב, או סתם תחושה של שעמום מהיום יום.

אין לי כוח לאותה דפרסיה, לחוסר הכוח והחשק, להרגשה שדבר לא עומד להשתנות, והדבר היחיד אותו אוכל לעשות זה לכתוב עוד פוסט מלנכולי.

נראה לי שככל שאדם מתבגר יותר הוא קולט שהעצב והשמחה אינם נובעים משינוי כלשהו במאורעות, אלא מהתפיסה שלו אותם.

מההפנמה שלו שמה שלא יהיה- הכל תלוי בו וגם לא תלוי בו- הכל ביחד.

אני אישית, כך נראה, עדיין לא ממש התבגרתי, וחבל. חבל לי על כך. חבל לי על עצמי.

אין לי שום חשק למות זקן ומדוכדך, במצב רוח עגמומי עם טונות רחמים עצמיים.

אנשים כאלו כל כך משעמים אותי, שאני מאבד כל שביב של סבלנות לצידם, והם לא מבינים למה בחור חייכן כמוני הופך בבת אחת לגוש קרח.

ככה זה, כשאלהים חילק את הסבלנות לא הייתה לי סבלנות לעמוד בתור...

החורף הזה הופך אותי לדוס. אני בכלל לא בטוח שאני מרוצה מזה, כלל וכלל לא, אבל זה פשוט כל כך טוב לשבת וללמוד ברצינות שבעצם למה לא.

כל עוד עודף הדוסיות שלי הופך אותי לאדם רחב יותר ומקבל יותר- אין לי יותר מדי בעיות עם זה.

מסקרן אותי ללמוד נצרות ברצינות. היהודים הם די טובים בהלכה וקבלה, אבל בכל מה שקשור לתיאולוגיה ולמחשבה דתית מסודרת- אנחנו רחוקים שנות אור מהציוויליזציה.

נמאס לי לשמוע בכל פעם את הדקלומים מהרמב"ם והכוזרי (עוד ספר שהקשר בינו למחשבה פילוסופית הוא כמו הקשר בין מחברו לשירה מודרנית) ועוד אנשים שעשו "העתק הדבק" מתרגומים של פילוסופיים אסלאמיים של אפלטון ואריסטו עם תוספות משעממות לכאילו יהדות.

אין לי בעיה עם אנשים שיאמרו שאין להם צורך בפילוסופיה- שהקבלה או החסידות הופכות אותה ללא רלוונטית. אבל אני לא מוכן לשמוע שהמילים שנכתבו לפני שנות אור- עדיין רלוונטיות, כי הן לא.

ויש לי עוד בעיה עם היהדות (אחת מיני רבות, ד"א), אני לא מצליח להבין למה היא מוכנה לבזבז יותר מחמישים אחוז מהמוחות שלה על בישול טשולנט וקוגל, או על הדלקת נרות שבת.

בחייאת-אני לא מבין.

שוב, אם תאמר לי מישהי שאין לה שום רצון להשקיע בדת שלה יותר מדי-זו זכותה. אבל העובדה שהשיטה מוחקת מלכתחילה את כולן- לא מעצבנת...היא גורמת לי לפהק...באמת באמת שקשה לי עם טפשים, ולא משנה כמה תארי כבוד רבניים מוצמדים אליהם וכמה פסקי הלכות מדהימים הם כתבו.

אני נאלץ להיות דוגרי עם עצמי- הפוסט הזה מקבל ציון 2.5 בסולם הדירוג ההגון שלי, וגם זה רק כי אני קרוב אצל עצמי ואין לי אומץ להוריד את הציון עוד יותר.

אני מבקש את סליחתכם על כך :)

מבטיח לנסות להשתפר...