אני כל כך עייף, שמורות עיניי נעצמות, אבל המילים, המילים חזקות יותר...הן רוצות לצאת, ואילולא הן-אני, אנא אני בא?
אבל באמת, אני- אנא אני בא?
לפני מספר שבתות שוחחתי עם חבר שהוא גם קרוב משפחה רחוק, דיברנו על היחס בין שפינוזה והקבלה, על הרב קוק והיסטוריה, על ימין ושמאל, ועל ציונות ויהדות, שוחחנו על ההבדלים בינינו, שני צעירים בני אותו גיל בערך עם סיפור חיים שונה כל כך, הווי אחר, רקע שונה, דעות שונות, אבל אותו צימאון לא-ל חי...
הוא ואשתו שיגעו אותי שאגיע אליהם לשבת, והציעו לי את הבלתי אפשרי- גבעות ירוקות ושמים אפורים מעל- התייצבתי.
התברר לי שהוא דיבר עלי עם אחד הרבנים בישיבה אצלם שם בעלי, ושהרב המליץ שנמשיך לשוחח עם אחד האברכים שם, שלומד כבר חמש שנים בעיקר אמונה...
היה מדהים.
לאחר מנחה גדולה, בצהריי יום שבת, התאספנו, מארחי, אותו אברך (אברך סרוג...המממ...) ואישתו, ועוד מישהו שישב ושתק כל הזמן...ודיברנו...
אני חושב שהם התכוננו לוויכוחים וצעקות, אתם יודעים, מפגשים בין שחורים לסרוגים לא קורים בכל יום...ועוד אחד עם פה גדול כשלי...
היה דיון ממש מפרה...שמענו והשמענו המון מלים טובות. הרבה נושאים טעונים עלו, בלי צעקות, בלי ציניות. היה אחלה. אני חושב שכולנו יצאנו עשירים יותר, רוויים יותר, ואולי, טובים יותר.
כזו דת אני אוהב. דת של רחבות, דת של עומק, דת של קבלה מעמיקה של השונה והאחר. הרגשתי שיש בי מספיק מקום גם לזה, גם לעובדה שלא יצאתי מסכים אתם, ואולי- דווקא בגלל. לא מעניין אותי להסכים עם מישהו, מעניין אותי להבין אותו.
אין בי ספק, הרב אלי סדן הצליח להעמיד כמה אנשים ישרים, בפשטות, בלי עקמומיות. שיודעים לחיות את החיים כפי שהם, בפשטות ובנעימות.
שמאלני הייתי ושמאלני נשארתי. אבל אין בי ספק שקל להיות שמאלני כשאתה רואה אותם במספרים, לחתוך יישובים כשאתה בעיר מול המפה, ברחוב המפוייח בעשן המכוניות. אבל כשאתה רואה את הגבעות השוממות, המחפשות רק עוד קרוון שיתיישב עליהן, קצת קשה להבין על מה הסיפור. יש כל כך הרבה מקום לכולם, אז על מה המריבה?
אין בי אהבת הארץ, אהבת האדמה, הלב שלי מתמוגג מדברים אחרים, אבל בעיקר הא מתמוגג כשהוא מגלה שיש לו את היכולת להקשיב ולהבין - גם אם לא לקבל.
מיום ליום גובר בי הרצון לעזוב את העבודה ולחזור לישיבה, לשוב ולהגות בהוויות אביי ורבא.
אני לומד נושא מדהים. כדי להתחיל להבין אותו צריך ללמוד 6 סוגיות בש"ס, ויש 5 דעות בראשונים איך להסביר את הסוגיות האלו. ואז, אחרי שהבנו, צריך להבין מה ההלכה, או אז מתווספות עוד שתי סוגיות ומחלוקת עקרונית בין רש"י לרמב"ם. והנושא מוזכר 23 פעמים בקצות החושן, ולפני כן צריך ללמוד טור ושו"ע על הסוגיה.
אלהים, תורה שבראת עמוקה היא, רחבה מיני ים, למה אני צריך לבזבז את הזמן על ראיית חשבון?
ומתי אכתוב? ומתי אקרא? ומתי אלמד פסנתר ואאלתר ג'ז באיזה פאב אפל ספוג אלכוהול?
מתי אוהב באמת?
מתי אהיה מרוצה מהפוסטים שלי סוף סוף?
מתי? מתי אלהים? הרי בגלגול הבא אהיה יפני ולא יהיה לי זמן לכל זה...
אני מת לשמוע זמרת בלוז טובה, כזו עם קול עמוק ומלים עצובות...שבוכה על החיים שהולכים ואוזלים, בלי מסלול, בלי כיוון...על היום שעובר סתם לשווא, על עצב של ייאוש, על עצב של דיכאון, על עצב של חוסר תכלית ואהבה, על אלה אני בוכייה...
בעיקר אני אוהב שהמוסיקה יכולה לקחת את כל הפינות החשוכות שבלב ולהצמיח מהן גן עדן...
במוצ"ש, בדרך הארוכה מעלי לעיר הקודש ומשם לעיר הקודש והזבל, עם חום ובחילות, קראתי את הספר האחרון של חיים סבתו.
הוא ענק.
היכולת שלו להמם אותך, לכתוב את הרגשות הכי עמוקים במלים הכי פשוטות, הכי עדינות, וללא כל שלילה, העלה את סף הרגש שלי לפסגות חדשות.
אבל במיוחד אהובות עלי הדמויות שלו...הן אמנם לא מורכבות מצדדים שונים, הן מעט "סטטיות", אבל עולה מהן המון אנושיות וחום, והבנה ועבודה וקבלה עצמית...עונג שבת לקרוא אותו, גם עונג מוצאי שבת...
כל זה יחד עם החום שעלה הכניס אותי למן טראנס.
הרב חיים סבתו מקבל ממני ציון 4.6 בדירוג הספרים ה"הוגן" של אוגוסטינוס...
אני ממליץ בחום לרכוש אותו ולא להסתפק בספר מהספרייה, תמיד כדאי שיהיה אותו בבית לעת צרה...
סיימתי עוד ספר על מלחמת העלם השניה, אבל על כך עוד ידובר בע"ה.
ועל ה-summa של אקווינס אולי עדיף שלא אכתוב...בטח לא ממש מעניין אתכם להבין יחד איתי את מהות שבעת הסקרמנטים בדת האהבה של הערלים עם הכיפות האדומות...
קרה לכם שחליתם מרגשות שונים וסותרים שסחטו אתכם לגמרי? שממש החום שלכם עלה? שממש חליתם?
לכן המשכתי לעבוד, לא רציתי להתחיל לחלק לעצמי הנחות, הרי זה בא ממני, לא מחיידק כזה או אחר, או שאולי דווקא כן...
מי יודע...
נביאת הבעל שלי, האורקל, הקוסמת העליונה, מלכת הלבבות, אהובת נפשי, זו שנמצאת תמיד לבדה, מתריסה, אומרת את האמת כפי שהיא, זו שמשולה ללילית ולמריה מגדלנה, הנימפה האלהית, אלת האלות, וכו' וכו'...
הוציאה דיסק חדש.
הללויה.
בביקורי בתו השמיני, התגברתי על יצר הקמצנות שלי, העברתי על מידותיי, ויחד עם יונתן רזאל (מומלץ בחום!!!!) ובוב דילן, קניתי אותו.
עדין מאד.
מלכת המלכים ויתרה על הסאונד המלוכלך והכעס המתריס ועברה לצלילי פסנתר עדינים, גיטרה ספרדית ואפילו מפוחית מדי פעם. היא שרה במנעד גבוה מאד, וכרגיל, ממסמרת אותי אליה.
היא מלכה.
היא תותחית.
אם אקים חסידות חדשה, היא תהיה מלחינת החצר. וכל החסידים יעמדו על הפארנצ'ס וישירו אותה...ומי שיזייף, אחת דתו...
הדיסק מסתיים במין צווחה ארוכה עצובה, שמתנגנת לקול אקורדי פסנתר שנוהמים כמו גלי הים, והיא צועקת ומייללת ללא מילים, במנגינה קסומה שכזו...קולה מרחף על פני המים, על פני תהום,
"ותאמר פיי ג'י הארווי: יהי אור: ויהי דיסק :) וירא אלהים כי טוב, ויהי ערב ויהי בקר, ותהי מלנכוליה..."
אוח, אני אוהב מוסיקה...נורא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
