שובר את הראש

בשבועות האחרונים סיימתי לקרוא שני ספרים עבי כרס על נושאים, שממבט ראשון, נראים שונים לגמרי.

הראשון הוא "ארמגדון", המתאר בהרחבה רבה את הקרבות בין בעלות הברית לגרמניה הנאצית בשלב האחרון של המלחמה- החל מסתיו 19944 ועד למאי 1945.

הספר השני הוא "היסטוריה עממית של ארה"ב", המתאר בהרחבה את קורותיה של אמריקה החל מהכרזת העצמאות ועד לפיגועי ה- 11 בספטמבר בתחילת נשיאותו של בוש.

הטענה העיקרית של המחבר הייתה שההיסטוריה, כפי שהיא מסופרת לנו, על תיאורי הקרבות ההרואיים, המלכים והנשיאים ויתר הדברים החשובים, היא אולי נחמדה ומעניינת, אבל הסיפור האמיתי- סיפורו של האדם הפשוט, על חיי היום יום שלו, על רצונותיו, השמחה והעצב- מהם מתעלמים לגמרי.

יתר על כן, הוא טוען כי היסטוריה המסופרת לנו מנקודת מבטו של השליט, של האליטה, מחטיאה לחלוטין את פני הדברים "כפי שהם", כך לדוגמה (מקורית שלי), רוב הדברים הידועים לנו על גרמניה הנאצית מסופרים מנקדת מבטם של היטלר, הימלר, גודריאן ורומל, אבל איך חי גרמני רגיל בברלין, במזרח פרוסיה או כחייל ממדבריות לוב ועד לסטאלינגראד- על כך כמעט איננו יודעים דבר.

וכאן מתחיל הקשר שלי לשני הספרים.

אחד הפרקים בספר רחב היריעה, "ארמגדון", מתאר בהרחבה את הכיבוש הסובייטי של מזרח פרוסיה (אפשר לקרוא על כך גם ב"נפילת ברלין" של אנטוני ביוור). מתברר שהרוסים השמידו שם איזה מליון או שנים של גרמנים, הם בזזו וחמסו מכל הבא ליד, ומעל הכל-הם אנסו.

לא הייתה כמעט אישה גרמניה שלא נאנסה על ידי חיילים, לרוב בקבוצות.

הרוסים באו גלים גלים, כוחות החוד הרוסיים, הרגלים שבאו אחר כך, ובעיקר "הג'ובניקים" שהגיעו לאחר שהקרבות כבר תמו והמסיבה רק החלה.

לא מדובר ב"אשת יפת תואר" שבלהט הלחימה נכבשת, מדובר היה במשהו שיטתי וברוטאלי, נשים מכל הגילאים, יפות וכאלו שלא, צעירות וכאלו שלא, מכל הבא ליד, לא פעם אחת, לא פעמיים, עשרות פעמים, וכל המרבה היה זה משובח.

כל זה נעשה באישורם של סטאלין, ז'וקוב (המפקד הבולט בצבא האדום) ובריה-ראש ה- NKVD.

אני מוכרח להודות שכשקראתי את זה פשוט התחלחלתי.

וכרגיל אצלי, המחשבות התערבלו אצלי בכל מיני כיוונים.

הרי, אמרתי לעצמי, עדיין לא סיימנו לְבָכּוֹת את ששת המיליונים, החפים מכל פשע, התמימים והטהורים, שנרצחו סתם, לא מתוך כעס או להט הלחימה, לא כאויב במלחמה או מחמת הגנה עצמית, כלל וכלל לא, הגרמנים בכלל לא כעסו על היהודים, מה הם הפריעו להם? בשיטתיות הם סגרו אותם בגטאות, העבידו אותם בפרך, הרעיבו אותם למוות, ואת הנותרים חנקו בציקלון B, מיטב פאר היצירה של התעשייה הגרמנית.

בשיטתיות, לא מתוך אמוציות, בשום שכל ובשיטת הסרט הנע.

הרי לא התחלתי אפילו לְבָכּוֹת את התינוקות, הילדים הקטנים, האימהות הצעירות, את דוד שלי, את אחֵי סבי וסבתי שנרצחו כמעט כולם, על לא עוול בכפם, על שום כלום, אז מה אכפת לי אם גרמניה אחת נאנסה ואחר כך נצלבה לעץ בכפר?

למה זה מזיז לי?

לה לא היה מזיז אם לי היו עושים את זה.

ואני לא איזה בחור נחמד שחושב שהוא צריך לקחת אחריות על דבר בעולם, ושרק מחכה לתת את הלחי השניה.

אז מה פה הסיפור?

האמת היא שמעבר לאהבה שלי להיסטוריה, המון פעמים היא גורמת לי לחשוב הלאה, המחשבה אחורה נותנת לי לא אחת תובנות על ההווה, על העתיד.

אולי מכאן הכל התחיל.

התחלתי לחשוב על הגרמני הפשוט, הרי היטלר לא נבחר ברוב כ"כ גדול, והאומה הגרמנית היא ענקית. היטלר תפס את השלטון, לא קיבל אותו.

והגרמנים הם עם צייתן, הם לא מגדילים ראש מעבר למה שקורה.

רובם כלל לא ידעו על מחנות השמדה וריכוז. אף אחד לא כתב את זה בעיתונות אז. הימלר אפילו נתן "שיחת מוסר" לכלבים שלו שהם שומרי הסוד הנאצל של גרמניה, זה שלעולם לא יסופר.

רובם לא ידע על הזוועות שהצבא הגרמני (וורמאכט) עולל ברוסיה, כשאלפי כפרים נבזזו ויושביהם מצאו את עצמם ללא אוכל בחורף הקשה ומתו ברעב,

כשחיילים גרמנים בעידודם של מפקדיהם "עזרו" לפלוגות המוות של ה- S.S. לירות בשורות של עשרות אלפי יהודים.

הם לא קראו את זה בעיתון, לא שמעו את זה ברדיו.

דוגרי, הם לא ידעו.

אף אחד לא סיפר להם.

והם לא טרחו להגדיל ראש ולנסות להבין מה קורה סביבם. הם לא.

גם כשכל העולם נזעק לגנות השכם והערב את היטלר, הם לא חשבו שהעולם צודק, בעיתונים שהם קראו החדשות היו שונות.

מה העונש שמגיע על דבר כזה? על הטמנת הראש בחול?

מאסר? מאסר עולם?

מוות?

מה?

אבל העבר כבר עבר, ומה שהיה היה, ואת הנעשה אין להשיב.

התחלתי לשאול את עצמי מה אני יודע על מה שקורה כאן, על מה שקורה בשדרות, בג'נין, בדרום תל אביב,

על איך אנשים חיים תוך מטחי הקאסמים, שולחים את ילדיהם לבתי הספר ללא ידיעה אם יחזרו,

על איך אנשים חיים בתוך גדר הפרדה, כלואים וחנוקים ללא מזון נורמאלי ותרופות,

על איך אנשים חיים כאן, כפליטים משואה שקורת כמעט כאן, מרחק הליכה (עובדה שהם הגיעו עד לכאן), ומושמים בבתי סוהר על לא עוול בכפם, במדינה שנבנתה כפיצוי היסטורי על השואה, שמכריזה כל שנה על "לעולם לא", שעומדת לדקה שלמה בדומיה לזכר הנספים.

על איך אנשים חיים כאן, עובדים זרים שבאו בתמימות, שילמו ממיטב כספם כדי להיות לנו לעבדים, ומשטרה של קלגסים במדים כחולים רודפת אחרים, פוגעת בהם, משפילה אותם, אונסת ומדי פעם אף שולחת אותם למוות - בידיעה ברורה.

על איך אני חי כאן, במדינה שתמכה במשטרם של פינושה בצ'ילה, שידעה שב"עוזי" שהיא מוכרת לארגנטינה ירוססו אנשים חפים מפשע, שמכרה מטוסים למשטרים אפלים אלו למרות שידעה שממטוסים אלו ממש- ייזרקו מתנגדי שלטון אל מותם במין סגנון הוצאה להורג חדשני, מעורר חלחלה במיוחד.

מה העונש שצריך להיות על פשעים אלו? על אי ידיעה זו? על השתיקה?

אני  שותק, מעולם לא זעקתי על כך חמס, בעיתונים שקראתי לא כתוב כמעט כלום על כך, וגם אם כן- אז רק בהבלעה.

וכל העולם חוזר ואומר לי שאני טועה, אבל אני אומר להם שאני סומך על המנהיגים שלי ואלו שטוענים נגדי הם אנטישמים שונאי ישראל יפי נפש.

מה הולך כאן לכל הרוחות?

לא יודע, אני כבר לא יודע למי להאמין.

אני חושש שגם השנה לא אניף את הדגל ביום העצמאות. 

"קול באופל"

מַה זֶּה קָם בָּאוֹפֶל וְהָיָה?

הִתְעוֹרַרְתִּי אֵיךְ עוֹד אֵרָדַם?

הֲקָרְאָה חַיָה בְקוֹל אָדָם,

אִם אָדָם הוא, כַּחָיָּה יִלֵּל?

הֲתִזְעַק חַיָּה מִלֶּב-הַלֵּיל,

אִם זָעַק הַלֵּיל מִלֶּב-חַיָּה?

כָּל הָאֹפֶל קָם בִּי וְהָיָה

(אריה לודוויג שטראוס-אם מישהו יודע איפה אפשר להשיג ספרים שלו...)

אך יש כאלו, כך נראה, שכן אכפת להם.