שובר את הראש

אני משמין והולך

הופך להיות איש עסוק

מספרים חגים לי סביב הראש, יחסי יעילות, יחסי תפוקה, יחסי איתנות פיננסית,

העיניים נעצמות מעייפות,

ברמזורים אני מניח לעפעפיים לצנוח למספר שניות.

לפני ימים אחדים, כשכבר לא יכולתי יותר, "חטפתי" לפני השינה את אלגיות דואינו של רילקה וסימנתי מספר שורות שאהבתי.

קנאתי,

קנאתי בו על שכתב את אותן שורות מדהימות.

קנאתי באחד מחבריי שסיים את הש"ס לפני מספר שבועות.

קנאתי במאהלר שכתב את הפרק האחרון בסימפוניה הרביעית שלו, ששר את שירו של ילד קטן שנפטר ועכשיו חוגג עם המלאכים בגן עדן.

ואני, מה אני, רץ בינות לדוחות, לקוחות, מצגות,

אוגוסטינוס של היום אינו אוגוסטינוס של הלילה,

ביום הוא רוצה להיות איש טוב ומיטיב, שמצליח בכל אשר הוא עושה, מחייך, בטוח בעצמו,

אוגוסטינוס של הלילה אינו רוצה לעשות, הוא רוצה ליצור, לברוא, לחולל, הוא רוצה לצלול לתהומות, לעוף למרחבים, לדאות לנסוק, אפילו להתרסק.

אבל הוא נעלם לי מרוב עיסוקים וטרדות.

אני אדם אוהב שיגרה, החיים כל כך מעניינים שמסיבות רק מפרות את ההנאה, קל וחומר כשאני במרכז העניינים.

החתונה בע"ה ביום ראשון.

אני מודה לה' שהטרדות שלי הן לחץ נורא בעבודה והכנות לחתונה, ולא נסיון עקר להילחם בדפרסיה, אבל בחייאת שהייתי מעדיף להעביר את השבוע לפני באיזו גבעה למרגלות איזה הר, ולא בהצגת מצגות למנהלים ובחיפוש אחר חליפה.

"אלהי, שיר חדש אשיר לך

בנבל עשור אזמרה לך"

אבל מתי אלהי, מתי? בעיר הקודש והזבל אין נבל וכינור, אין שחר, יש רק אורגן ותופים...

אני מחכה בכיליון עיניים לרגע שאשתטח על איזו ספה ואקרא לי ספר, סתם אשזוף את עיניי במשהו הומאני, בסופו של דבר, הרגעים היחידים כמעט של שלוות נפש הם רק כשאני יושב ולומד גמרא עם חברותתי החדש המתוק, למרות שהוא דוס אמיתי "כמו שכתוב".

ביום שישי הלכנו לשינקין לתקן פטיפון ישן, הפנו אותנו לחנות קטנה וחביבה. בעל הבית בקושי הסכים לקחת כסף בטענה שכיף לו לראות אנשים צעירים שאוהבים מוסיקה...

אהבתי.