עוד בלוג עם סיפור

שוב בוקר.

אותם הציופרים שמצייצות. ואותה השמש שזורחת.

עיינים נפתחות בצפייה ליום שעומד בפתח.

אנשים שונים ברחבי העולם מתיישבים במיטתם עם חיוך של שמחה או של עצב.

שון התיישב במיטתו ורק חשב על הלילה שעבר.

הוא כל כך רצה לחדור על תוך מוח של אליסון ולהבין.

להבין למה היא מתחמקמת ממנו. למה היא דוחה אותה. ולמה היה ציור שלו בבלוק שלה.

הוא התארגן ויצא אל עבר בית הספר.

הוא נכנס בשער והלך ישר לכתה.

הוא התעלם מהילארי שקראה לו. ומהמורה לספרות שרצתה לברר מה קורה לו.

הוא תפס לעצמו את לוח הציור הרחוק ביות בכיתת האמונות וחיכה לתחילת השיעור.

"אני לא מבין מה יש לו" אמר מייקל לרון. שחקן בנבחרת הכדורסל.

"הוא תנהג כמו ההמוזרה הזאת." הוסיף רון.

"אליסון?" שאל מייקל.

"נראה לי.." ענה רון.

"וואלה. אתה צודק" אמר מייקל כשפעמון צילצל.

"איזה שיעור יש לך עכשיו?" שאל רון.

"ספורט" ענה בחיוך.

"חח.. כיף לך.. לי יש פיזיקה.. בעע" אמר רון ודריכהם נפרדו.

-

אליסון רצה על בית הספר.

היא שנאה לאחר. אבל היא עוד יותר שנאה את הבקרים הנוראיים האלה.

כשצריך להכריח את אמא לקום.

היא מיששה את הלחי שלה וניכנסה לכיתה.

"סליחה על האיחור מר מורגן" אמרה למורה ופנתה על עבר הלוח הפנוי שנשאר בכיתת האמונות.

"התקבל." ענה לה המורה וחייך עליה. אליסון היא התלמידה הכי טובה שלו. והוא לא יהרוס לה את המאה.

"היום" הוא פנה על שאר הכיתה "אנחנו נתחיל בעבודה חדשה. ניצור משהו שאנחנו רוצים. אבל לא יכולים להשיג."

התלמידים לקחו צבעים והחלו לצייר. מר מורגן תמיד אמר להם שצריך להקדיש רגע למחשב לפני שמתחילים בעבודה.

אבל הילדים האלה. תמיד כל כך בטוחים בעצמם. מתחילים לעבוד ישר.

חצי מהבנות פה יציירו את המכונית החדשה שאבא'לה שלהן הולך לקנות להן. והחצי השני סתם ינסו להרישם את הבנם.

והבנים. סיפור אחר לגמריי.

שון התחיל לצייר. הוא ידע מה הוא רוצה לצייר. אבל לא ידע איך.

הוא הסתכל לקדמת הכיתה וראה את גבה מופנה עליו.

והחל לצייר אותו. הוא אף פעם לא היה מוכשר בציור. אבל תמיד אהב לנסות.

הוא צייר את שערה השחור הנופל על שתיי כתפייה השבריריות. את גופה הדק ושתי ידיה מושטות קדימה על פניי הלוח.

הוא צייר את הלוח. ועליו סימן שאלה גדול ואדום.

"ממ.. אני מתרשם" אמר מר מורגן כשהסתכל בציור של שון. ועבר על ציורה של אליסון.

היא ציירה מנהרה גדולה ובסופה אור גדול. אורות של עיר.

היא חשבה הרבה על הציור הזה. אבא שלה תמיד אמר לה שיום אחד הם יסעו אל העיר הגדולה.

הם יסעו לראות גלריות ענקיות של האומנים הכי מופרסמים.

אבל אז הוא חלה. ונכנס לקומה. ועכשיו היא רק מחכה לרגע שהוא יתעורר. להראות לו את כל הציורים שציירה בזמן הזה.

ולראות את החיוך הגדול על פניו. היא רצתה לשמוע אותו מספר לו על הגלריה שהייתה לו. על מאות הציורים שהיו שם. מאז שהוא התחיל לצייר ועד היום.

אבל הוא לא יודע שאמא מכרה את הגלריה. ואת כל הציורים.

הפעמון סימן את סוף השיעור.

שון אסף את חפציו ויצא אל החצר הגדולה.

הוא התיישב על החומה והחל לכדרר את הכדור שלו.

"היי גבר" קרא לו מייקל.

"היי" ענה לו והמשיך לכדרר.

"מה קורה לך? אתה מתנהג שונה בזמן האחרון" אמר וחטף את הכדור מידיו.

"לא רוקה כלום" ענה שון.

"בטוח?" שאל שוב.

"בטוח. עכשיו אפשר את הכדור שלי?" שאל שון.

"כל את הכדור ש'ך" אמר מייקל והלך משם

"שון לא הרגיש שהוא השתנה.

הוא תמיד היה כזה. אבל אף פעם לא הראה את זה לאף אחד.

-

"אליסון!" קראה אמילי כשנכנסה לחדר אמונות.

"היי.. תקשיבי מצטערת שפיספסתי אותך היום. לא התעוררתי" התנצלה אליסון.

"נעע.. זה בסדר. באה החוצה?" שאלה אמילי.

"כן.. שניה. אני רק ישים את זה בייבוש" אמרה אליסון לקחה את הציור שהתחילה היום ותלתה אותו בין שאר הציורים.

"הלוואי שאני יכולתי לצייר ככה" אמרה אמילי.

"טוב. באה החוצה?" אמרה אליסון. היא לא הייתה רגילה לקבל מחמאות.

"בואי" אמרה אמילי והשתיים יצאו מן הבניין.

זאת הרגשה נחמדה. חשבה לעצמה אליסון. להסתובב ככה עם חברה. מאז בית הספר היסודי לא הייתה לה אף חברה.

"שמעת על המסיבה ביום שישי?" שאלה אמילי.

"מסיבה?"

"כן.. אצל.. אחת בשם הילארי. היא הזמיה אותי היום" אמרה.

"לא שמעתי אליה" אמרה אליסון.

"נו.. בואי איתי.." ביקשה אמילי "אני לא מכירה כן אף אחד" 

"לא הזמינו אותי" אמרה אליסון.

זה לא משנה. כולם מוזמנים. היו שם מלא אנשים. לא ישימו לב אלינו. ולא בא לי לבד" אמרה אמילי.

"אני לא חולה על מסיבות" אמרה אליסון.

"בבקשה"  התחננה אמילי.

"טוב.. אבל עם משעמם חוזרים מוקדם" אמרה אליסון.

"ייאי. תודה" אמרה אמילי וחיבקה אותה. "אז.. יש פה חתיכים?"

"יש כמה" אמרה אליסון.

"או.. תיראי את זה עם הכדורסל" אמרה אמילי והצביעה על שון.

"זה.. זה שון. הוא לומד איתי את כל המקצעות" אמרה אליסון. היא לא הרגישה בנוח לספר את הכל לאמילי.

"בואי נלך להגיד שלום" אמרה אמילי והחלה ללכת לכיוונו.

"מה?! לאא" קראה אליסיון. אבל את אמילי אי אפשר לעצור. "טוב חכי לי"

"היי" אמרה אמילי לשון.

"היי" אמר שון מופתע קצת לראות את אמילי. ואליסון.

"אני אמילי. אני חדשה פה" אמרה.

"שון" אבל הוא הסתכל בעיקר על אליסון. שלא יכלה להסתכל עליו חזרה.