"בניין גבוה.
ציפורים חגות סביבו.
הוא לא זז, נשאר במקום.
הוא יודע מה הוא צריך לעשות, אבל לא בטוח מה הוא רוצה.
ככה? לוותר על הכל?
יש הסבר להכל, אבל האם הוא רוצה לשמוע?
ועכשיו. השאלה המרכזית תלויה באוויר, לקפוץ? או לא?" הקריא שון מתוך הדף שהיה מולו.
"שון, אתה כתבת את זה?" שאלה המורה. היא לא רגילה לדברים כאלה משון.
"כן" ענה קצרות.
"אוקי, זה מצויין" רשמה במחברתה ושון התיישב במקומו.
"עוד מישהו רוצה להקריא?" שאלה המורה את שאר הכיתה, אבל הם עדיין היו בהלם. אף אחד לא רגיל לדברים כאלה משון.
נכון שהמורה ביקשה לכתוב משהו קצר שמביע מוות, אבל שון תמיד עשה צחוק מכל המשימות שניתנו בשיעורי ספרות.
אבל את אליסון הוא הצליח להרשים, וזה מה שהיה חשוב לו.
"אף אחד?" חזרה המורה. "טוב, אז תגישו לי את העבודות, ואתם משוחררים"
אליסון קמה, הניחה את העבודה, ומיהרה לכיוון האוטובוס.
היא לא ידעה למה, אבל היא לא רצתה לפגוש את אמילי בדרך.
"אליסון! חכי לי" אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
"היי אמילי" נאנחה אליסון.
"את הולכת לאוטובוסים?" שאלה אותה.
"כן, את באה?"
"בואי" ושתיהן הלכו לאוטוטבוסים, אמילי רק דיברה ודיברה כל הנסיעה.
"נראה אותך בשבע וחצי" אמר אמילי כשאליסון ירדה מהאוטובוס.
"כן" מילמלה אליסון.
היא פתחה את דלת ביתה. הכל היה חשוך.
הרסיסים של אגרטל הפרחים עדיין היו על הרצפה. היא מהירה לנקותם.
סת' לא הגיע הביתה, ואמא שלה הייתה בעבודה. עדיף.
היא התיישבה ליד השולחן הגדול בחדר העבודה הישן של אביה.
היא אהבה לשבת שם, להסתכל על עבודתיו הישנות.
לדפדף בספרים הכבים, לקרוא דף או שנים.
היא לקחה דף חלק ותלתה אותו על לוח הציור.
רק בהתה בו, מחפשת את הציור החבוי בתוכות.
הצבע עוד היה פתוח על שידת העץ הקטנה. ומכחול עבה טבול בו.
היא העבירה אותו קלות על הדף והוא התעורר לחיים.
"אלי, את בבית?" שאלה קרול, אימה. היא מהירה לסגור את הצבע ויצאה מן החדר.
"היי אמא. למה חזרת כל כך מוקדם?" שאלה אותה.
"שיחררו אותי מוקדם" אמרה "רוצה לאכול משהו?"
ככה זה תמיד, אחרי בוקר רע, שבו קרול מתעצבנת, צועקת והורסת. היא מנסה לפצות על הכל.
אליסון תמיד מנסה להראות לה שזה בסדר, היא לא רוצה לפגוע בה יותר מידי, כי היא יודעת שבפעם הבאה זה יהיה גרוע יותר.
"אוקי" אמרה אליסון.
הן ניכנסו למטבח וקרול הוציאה סיר קטן והתחילה לבשל בו פסטה.
"מתי סת' חוזר היום?" שאלה קרול.
"הוא כבר אמור היה להיות בבית" אמרה אליסון כשהסתכלה על השעון.
"הוא בטח כבר יגיע" הרגיעה קרול את עצמה.
אחרי כמה דקות דלת הבית נפתחה.
"סת'!" מהירה אליו קרול "איפה היית?"
"התעכבתי קצת בבצפר, זה הכל" אמר ועלה מהר למעלה. אל חדרו.
"מה קרה לו?" שאלה קרול את אליסון.
"לא יודעת, אני אלך לבדוק" אמרה אליסון ועלתה אחריו.
"אפשר להיכנס?" שאלה כשדפקה על דלת חדרו.
"כן" מילמל מתחת לכרית. אולי הוא קטן מימנה בשנתיים, אבל עדיין זה נראה לא כמו שרק אתמול היא הייתה צריכה להבריח את המפלצת מתחת למיטה שלו.
היא הייתה כמו אמא בשבילו. תמיד דאגה לו כשהאמא האמיתית שלו לא יכלה לעשות כלום.
"רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה אותו.
"טוב" אמר והוציא את ראשו הקטן והבלונדיני מתחת לכרית.
"הגיעה ילדה חדשה לכיתה שלנו" התחיל לספר "ושלא תתחילי לי עכשיו על כל ה'אווווו'" הזהיר אותה.
"אוקי" היא צחקה.
"אז שאלתי אותה עם היא רוצה לעשות משו בערב"
"והיא אמרה לא?"
"לא, היא דווקא הסכימה" אמר.
"אז מה הבעיה?"
"אני לא יודע לאן לקחת אותה" אמר. ואליסון התפקעה מצחוק.
"שאלה יהיו הבעיות שלך" אמרה לו "אתה יכול לקחת אותה לבר שאני עובדת בו" הציעה.
"ממתי את עובדת בבר?" שאל אותה.
"מאתמול. תבואו, אני יעשה לכם הנחה" חייכה ויצאה מחדרו.
היא אהבה את היחסים שיש ביינה לבין סת' הם יכלו לספר הכל אחת לשני.
היא התיישבה בחדרה, הדליקה מוסיקה ונשכבה על המיטה.
לאט לאט מחשבותייה נדדו אל עבר שון, היא ראתה את השינוי שחל בו.
אבל היא לא הפסיקה לשאול את עצמהמה היא מרגישה כלפיו. היא ידעה שאסור לה, אבל עדיין, היא אף פעם לא אהבה מישהו.
אף פעם לא חשה את ההרגשה הזאת, כשמתאהבים, את הפרפרים בבטן, את החיוכים הכמוסים, את הלחץ אפילו רק לראות אותו מרחוק.
אבל היא נדרה נדר, אסור לה להתאהב, אחרת אבא שלה בחיים לא התעורר.
כל מי שביקש שאני יודיע לו על פרקים חדשים, שיגיד.
קצת התבלבלו לי הרשימות P=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Danna