"אלי" קראה קרול בקול ישנוני.
"מה אמא?" שאלה אותה והתקרבה אל חדרה.
"אני צריכה לספר לך משהו" אמרה.
"זה יכול לחכות למחר? אני עייפה"
"לא, זה חשוב" אמרה קרול ופניה הרצינו.
"מה קרה?" שאלה אליסון, מודאגת.
=פרק 12=
"התקשרו מבית החולים בקשר לאבא, הם אמרו שהם כבר מיואשים" אמרה בלי להסתכל לה בעיינים.
"מה זאת אומרת?" שאלה אליסון בקול רועד.
"הם רוצים לנתק אותו" אמרה קרול.
"לאא" קראה אליסון ורצה על חדרה.
היא טרקה את הדלת ונשכבה על המיטה. הדמעות לא איחר לבוא.
היא כעסה על עצמה, היא ידעה שזה יקרה.
למה היא הסכימה? למה היא אמרה לשון שהיא תבוא.
זה הכל באשמתה, היא חייבת לבטל את זה.
מחר בבית הספר היא תגיד לו, ותשכח ממנו. לנצח.
"שון!" קראה סנדרה, אימו של שון, כשראתה אותו שוכב על הספה בסלון, כשפניו חבולות ושקית מים ובידו.
"מה?" שאל שון בקול ישנוני.
"מה קרה לך?" שאלה בדאגה.
"אהה. זה כלום, נפלתי מהאופניים" שיקר.
"אבל איך נוצר לך פנס כזה מסביב לעין?"
"אבן" אמר קצרות "אני הולך להתלבש" תירץ ועלה אל חדרו.
הוא חייך לעצמו כשחשב על הלילה שעבר עליו.
איך אליסון הגינה אליו.
ובעיינה היפות שהסתכלו היישר לתוך עיניו.
הוא לקח את תיק הגב שלו ויצא אל עבר בית הספר.
"אמילי, את באה?" קראה קלי לאחותה. היא לא רצתה לאחר את האטובוס.
"לא, אני יקח את האוטו של אבא, איך היה אתמול?" שאלה אמילי.
"אחלה, סת' ממש נחמד" אמרה קלי בחיוך, ויצא מהבית.
"נחמד" אמרה אמילי ומזגה לעצמה כוס מיץ תפוזים.
"התוכנית עובדת כמו שצריך" חשבה לעצמה אמילי "אולי שון לא יהיה שלה כל כך בקרוב, אבל אני עדיין יכולה לשלוט על העניינים, בדיוק כמו שצריך להיות"
היא לקחה את תיק הגב שלה, נכנסה לאוטו, ויצא לכיוון בית הספר.
לפתע היא ראתה את שון, הולך ברגל. היא עצרה לידו.
"היי שון, צריך טרמפ?" שאלה אותו.
"אהה.. כן. למה לא" אמר וניכנס לאוטו.
"מה קורה?" שאלה אמילי כשהתניעה את האוטו.
"הכל יופי" אמר
"שמעתי שאתה יוצא היום עם אליסון" אמרה.
"כן" אמר בחיוך.
"תהנו. אבל תזהר" אמרה אמילי.
"ממה?" שאלה לא מבין.
"שמעתי את אליסון מדברת עם מישהו אחר בטלפון, זה נשמע כאילו הם יוצאים" אמרה.
"אני לא מאמין לך" אמר שון.
"על תאמין, אבל זאת האמת" אמרה אמילי.
"תודה על הטרמפ" אמר בקול כועס ויצא מהמכונית.
הוא זיהה את אליסון מאחור, ומיהר אליה.
"אליסון" קרא כשהיה מאחוריה.
היא הסתובבה אליו ועינה היו אדומות מבכי.
"שון, אני לא יכולה לבוא איתך היום" אמרה.
"למה?, שאל.
"כי.. ככה" אמרה והלכה משם.
"אז אמילי צדקה" חשב לעצמו. הוא כעס על עצמו שהאמין לאליסון.
בשקט ובעצבים ניכנס אחריה לשיעור מחשבים.
סורי, אין לי כוח להמשיך.
מי שממש מעניין אותו למה מוזמן להיכנס לבלוג האישי שלי.
וני יודעת שהסיפור נראה כמו סיטיקום מאמריקה, ההמשך כבר לא יהיה כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Danna