עוד בלוג עם סיפור

אליסון ישבה על המדרכה מול השער של בית הספר.

היא לא רצתה להיכנס.

לא רצתה להסתכל לאנשים בעיינים.

היא פחדה ממה שהולך לקרות.

"היי" אמר מישהו והתיישב לידה.

לא היה לה כוח אפילו להסתכל אליו.

"אליסון, נכון?" אמר אותו אחד.

היא לא ענתה והמשיכה לבהות באותה אבן שנחה לה על הכביש.

הוא הדליק לעצמו סיגריה, היא נשמה את העשן עמוק לראותיה.

"רוצה אחת?" שאל והגיש לה סיגריה לבנה.

"אני לא מעשנת" אמרה בשקט.

"כדאי לך, זה מרגיע" אמר, והוציא עשן מפיו.

"טוב, תודה" אמרה ולקחה את הסיגריה מידו.

הוא הדליק לה אותה והיא לקחה שאכטה ארוכה מהסיגריה.

היא התחילה להשתעל, והוא צחק.

פעם ראשונה שהיא הסתכלה עליו.

הוא היה קצת יותר גבוה ממנה, שערו היה חום, ועיניו כחולות כהות, פניו היו בהירות, הוא היה הילד הכי יפה שהיא אי פעם פגשה.

"נילסון" אמר והושיט לה את ידו ברשמיות מגוחכת "אבל את יכולה לקרוא לי ניל."

"אוקי" חייכה עליו. "אתה לומד פה?" שאלה אותו.

"כן, בכתה י'ב" אמר, הוא ניגב את עייניה שהיו רטובות מדמעות והתרומם.

"בואי" אמר ועזר לה לקום.

"לאן?" שאלה.

"למקום אחר" אמר והיא באה אחריו.