לגמרי לבד.

"תודה אבא"

"בבקשה, אני אהיה איתכם כבר בקשר. להתראות חמודה, תמסרי ד"ש לכולם. נשיקות" אמר וניתק.

אבא העלה לי את המצב רוח.

"תומר!" צרחתי. "תחכה לי, אני באה!"

יום חמישי, 8 למרץ, בערב

אני ותומר היינו אצל אמא כל הצהריים-אחה"צ. היא נראית רע עוד יותר, אני לא יודעת מה עומד לקרות. לרופאים עדין אין מושג מה קורה איתה, והראש שלי מלא במחשבות ב"אם אם ואם..." אני לא מסוגלת לחשוב יותר, מתפוצץ לי הראש. אני פשוט רוצה שהכול יהיה בסדר וזהו. אני לא יודעת אם אני אלך לנשף אם אמא לא תרגיש טוב, אני לא יודעת אם גרמר בכלל תספיק לקנות לי שמלה לנשף, היא בטוח תגיד לי ללכת, אבל אני עצמי לא יכולה להרשות את זה לעצמי, אני לא יכולה להרשות לעצמי ליהנות שאני יודעת שאמא שלי בבית חולים, והמצב שלה לא מזעיר במיוחד. והתחושה הזאת של החוסר אונים, שאתה יודע שאין לך מה לעשות מכדי לעזור לאמא, מטריפה אותי. שאמא עבדה בבית, שאמא ניקתה, שאמא שטפה כלים, וראיתי שקשה לה ועוד יכולתי לעזור? לא עשיתי כלום. ואני כל כך רוצה לחזור לאותו מצב ולעזור לה, לדעת שאני יכולה לעזור, שאני יכולה לעשות משהו למען הקושי שלה. אבל עכשיו? מה אני יכולה לעשות? אפילו הרופאים לא יודעים מה לעשות. אני מקווה שאמא תחזיק מעמד, ושגם אני, וגם גרמר ותומר. ושהכול יהיה בסדר, בעזרת השם.

גרמר כבר ישנה, לכן אני צריכה להיות בשקט, היא הייתה עייפה. בחיים לא ראיתי שאיכפת לה ממישהו כל כך. ובטח שלא יהיה לה איכפת ממישהי שהיא רק הכלה שלה, זאת שהתחתנה עם הבן שלה. אף פעם לא איכפת לה מאחרים כל כך. שלא נדבר שכמעט ולא איכפת לה מהבן שלה, כי אם היה לה איכפת היא כבר הייתה מודיעה לו שאשתו – זאת שהוא החליט לחלוק איתה את החיים שלו, לא מרגישה טוב. היא די תקועה בעצמה, אבל אני לפחות מעריכה את האכפתיות הזאת שהתמלאה בה אחרי אהבה עצמית כל כך גדולה.

אני חושבת שיש מישהו בדלת.

החבאתי את היומן מתחת למיטה ורצתי בשקט למטה לפתוח את הדלת.

"שלום, מיקה נמצאת?" זה היה עומר בדלת. "מי... מיקה? זאת את?"

חייכתי במבוכה, שכחתי שהוא עוד לא ראה אותי עם התספורת החדשה.

"בוא, תיכנס" חייכתי. פתאום ראיתי שיש לו קביים. "עומר? למה יש לך קביים?!"

הוא התיישב על הספה והניח בזהירות את הקביים על הרצפה.

"מיקה, לא ראית שכל השבוע לא הייתי בבית הספר?" שאל בתימהון.

"אני... באמת לא ראיתי אותך. מגעילה שכמותי, אפילו לא טרחתי להתקשר". ישבתי לידו ושמתי את הרגליים על הספה.

"יום שבת הייתי בטיול, אני שברתי שם את הרגל..." אמר.

"מה?!" קמתי ממקומי. "ואתה לא צריך עדין לנוח בבית?"

"אני כן."

"אז מה אתה עושה פה?!" צעקתי. "זאת אומרת, אין לי בעיה, אבל... אתה צריך לנוח עומר".

"רק באתי לשאול אותך משהו..." אמר ולקח בידו את הקביים. "אבל כבר לא משנה".

"עומר באת עד לפה, לפחות תגיד מה שיש לך להגיד". הבטתי בו.

"אני חיפשתי את מיקה." אמר והתקדם אל הדלת.

"נו, ומי אני? שושנה?" הלכתי אחריו.

"אני כבר לא יודע". פתח את הדלת. "שיהיה לך יום טוב".

"עומר" תפסתי בידו. "אני לא מבינה למה אתה מתכוון."

"אני מתכוון לזה שתסתכלי על עצמך ותראי מה עשית מעצמך, למה עשית את זה?" אמר.

"אני עדין לא מבינה".

"אני לא מכיר אותך, אני באתי להזמין את מיקה לנשף, ולא איזו... מישהי שמנסה להיות מישהי שהיא כל כך לא". דקר אותי בחוזקה בשתי עיניו.

"סליחה?" הרגשתי דקירה עמוקה בלב.

"שיהיה לך יום טוב". אמר ויצא.

"ביי!" צעקתי וטרקתי את הדלת. נעלתי אותה בפראות ועליתי במהירות לחדרי. שמעתי עוד כמה נקישות בדלת ואז הם נפסקו.

יום חמישי, 8 למרץ, בחדר

זה מה שהוא חושב עליי? זה רק המראה שלי! אני עדין אותה מיקה, נכון? המראה החיצוני זה לא הכול. היי, אני לא מנסה לחקות אף אחד!. אני לא מבינה מה הוא רוצה. הוא... הוא התכוון להזמין אותי לנשף? לפני השינוי? עוד כשהייתי נראית כמו שנראיתי? איך שאני?

אולי הוא הבין מי אני באמת, מאחורי המראה. אבל אני לא יודעת מה לחשוב, אין לי ראש לזה בינתיים, אני עייפה, אני רוצה לישון.

הנחתי בעדינות את היומן על השידה, כיביתי את המנורה והלכתי לישון. עם כל הבלגן שהיה לי בחדר, עם הבגדים שהייתי, בלי לסדר מערכת מראש כמו שאני תמיד מסדרת.

-

קמתי ב-6, ישנתי הרבה שעות. התארגנתי לי באיטיות, לקחתי את הזמן. היו לי שעתיים שלמות להתארגן. לא התלבשתי יפה במיוחד ויצאתי מהבית.

זה היה יום קריר, לא נראתה שמש בשמיים, אפילו לא בין העננים. העננים היו אפורים והשרו אווירה מרה. זה לא היה יום יפה במיוחד, והמצב רוח שלי גם לא היה בשמיים. הגעתי לבית הספר וליד השער ראיתי את עומר. הלכתי במהירות וניסיתי שהוא לא ייראה אותי, אבל הוא ראה. הוא התקרב אליי ואמר לי שלום.

"היי..." אמרתי והמשכתי ללכת. הוא נעצר.

"למה את ממשיכה ללכת?"

"מה?" אמרתי והסתובבתי אליו.

"אני מדבר איתך"

"טוב" אמרתי והמשכתי ללכת. הוא רץ לכיווני ונעמד מולי.

"אני מצטער על אתמול, אם פגעתי או משהו..."

ניסיתי להמשיך ללכת אבל הוא נעמד בדרכי.

"עומר, פשוט תיתן לי ללכת וזהו."

הוא נראה מאוכזב ופינה לי את דרכי. המשכתי ללכת והגעתי למעבדות לשיעור מדעים.

"כולם לשבת!" המורה צעקה. "אם אתם רוצים שיהיה לכם זמן למבחן תהיו בשקט!!!"

"מבחן?" הייתי המומה. "מה?..."

"לא ידעת?" חן הסתכלה עליי. "מה היא הסבירה כל השיעורים האחרונים?"

"לא הייתי מרוכזת..."

חן שלחה לי מבט מאוכזב והמורה התחילה לחלק את המבחנים. לא היה לי מושג מה אני כותבת בכלל, פשוט קשקשתי דברים והגשתי לה אחרי 10 דקות.

"סיימת?!" המורה הייתה המומה. "אבל יש לך 90 דקות למבחן!"

"עשיתי את הכול כבר..." מלמלתי ויצאתי מהכיתה.

התיישבתי על איזה ספסל ושמעתי בMP. לא חשבתי בכלל, הראש שלי היה ריק ממחשבות. זאת אומרת, היה לי הרבה על מה לחשוב, אבל לא היה לי סבלנות לזה, ובטח שלא כוח.

~ הימים עברו, וכבר הגיע ה-15 למרץ, 3 ימים לפני חגיגות פורים~

יום ראשון, 15 למרץ, בבית

אוקיי, אז עוד 3 ימים פורים, ולגרמר בכלל לא היה מושג. היא גרה בחו"ל כל הזמן הזה ולא ממש ידעה שפורים מתקרב. התפללתי שזה לא ייוודע לה, אבל היא שמעה על זה בטלוויזיה או משהו, לכן היום ב-8 בערך אני עומדת לנסוע איתה לעיר לקנות לי תחפושת. היא אמרה שהיא תחפש לי משהו יפה ואם לא נמצא נעצב לי איזו תחפושת. אין לי מושג למה אני מתחפשת, אבל גרמר רוצה שזאת תהייה דמות מדיסני, כל הנסיכות וזה... אני לא חושבת שראיתי כלום חוץ מבית הים הקטנה והיפה והחיה. אם כבר אני מתחפשת לבל, ולא לשום דבר אחר. אני מקווה שהתחפושת תהייה יפה... גרמר אוהבת להשתולל על הכסף שלה, היא תקנה לי שמלה רק באיזה 600-700 שקל, ועל נעליים אני בכלל לא רוצה לדבר... היא רוצה שאני אלך עם העקבים וזה הדבר הכי כואב והכי לא נוח בעולם. אבל זה כמובן מה שבל לובשת, אבל אם אני מתחפשת לבת הים הקטנה אני אצטרך להיות עם נעליים בצבע העור שלי כדי שזה ייראה שאני יחפה. אני לא רוצה להיראות יוקרתית מידי ומתנשאת... אנשים לא יבנו מאיפה נחת עליי כל ההון הזה פתאום. אני אראה כל כך כמו לנה. אולי אפילו יותר. אולי עומר צדק באיזשהו מקום... מה שהוא אמר לא יוצא לי מהראש, למרות שכבר עבר שבוע. בזמן הזה לא יצא לנו לדבר, וגם לא היו כנסים לעיתון. אולי טוב שכך, אני צריכה לחשוב טיפה על מה שהוא אמר, לא שיש יותר מידי מה לחשוב... בכל מקרה, נראה לי שזה נחשב "ריב". איך שלא יהיה, שהוא יבוא להתנצל בצורה נורמלית, לא אני זאת שצריכה להתנצל על המראה שלי. אם היה לו טיפה יותר איכפת הוא היה עושה עוד משהו בשביל שאני אסלח לו. מי הוא חושב שהוא?

בשבוע האחרון את כל ההפסקות אני מבלה בחברת בן, לפעמים איתו לבד ולפעמים עם חברים שלו. הוא ילד נחמד עד כמה שהכרתי אותו. שאני איתו לבד אני דווקא לא כל כך מובכת, אני אולי מרגישה קצת רע מהמבטים שלנה שולחת אלינו, אבל סה"כ בסדר. היום ב-4:30 הוא בא אליי, קבענו להיפגש. אני צריכה לסיים פה, אני רוצה לסדר את החדר ולהתלבש, אני אכתוב אח"כ.

קיפלתי את היומן והחבאתי אותו בארגז מצעים של המיטה מתחת למלא שמיכות וציפיות. התחלתי לסדר את החדר, כל דבר החזרתי למקום, אפילו בסדר פסח לא סידרתי כל כך את החדר. אחרי שכל החדר היה מסודר, שמתי לב שזה יותר מידי נראה שאני מנסה לעשות רושם טוב, לכן בלגנתי חלק מהדברים. פתחתי את הארון, הרגשתי כאילו כל הבגדים עומדים ליפול עליי, היה כל כך הרבה... גרמר אמרה שצריך לקנות לי ארון חדש. הוצאתי את הסקיני הכי יפה שלי שעוד לא לבשתי אותו אף פעם, הוא היה בצבע אפור משופשף שהיה נראה כאילו תפרו אותו עליי!  חיפשתי חולצה שלא תהייה חגיגית מידי, ובסוף לבשתי גופיית סבא לבנה ומעלייה גופיית סבא אדומה וזה היה נראה דווקא ממש יפה, למרות שהחולצות היו פשוטות. נעלתי את נעלי הבובה האדומות שגרמר התאימה לי לאחת החולצות האדומות שהיא קנתה לי והבטתי במראה. הייתי נראית די טוב. מתחתי קו שחור על העיניים שהדגיש את העיניים הבהירות שלי, מרחתי מעט גלוס שקוף ועברתי עם מחליק על השיער. היה לי שיער חלק, אבל עם המחליק הוא היה אפילו עוד יותר. מרחתי מעט קרם על השיער כדי שייראה טבעי יותר ושיהיה ריח טוב. הדלפתי מעט בושם שגרמר קנתה לי, של בריטני ספירס הורוד והייתי מוכנה.

השעה הייתה 4:25, ישבתי על המיטה וחיכיתי בקוצר רוח שהוא יבוא. העברתי מבט אחרון על החדר ושמעתי צלצול בדלת. הבטתי בשעון- 4:30 בדיוק. זה היה בן בדלת כמובן.

"היי מתוקה" אמר ונשק לי על הלחי. "בית יפה..."

"החדר שלי למעלה.." חייכתי חיוך קטן ומובך ועלינו בשקט למעלה. נכנסנו לחדר והתיישבתי על המיטה.

"ואו, איזה חדר מסודר! כל כך לא כמו שלי!" אמר בפליאה.

"סידרתי אותו קצת, הוא בדרך כלל יותר מבולגן" צחקתי.

"סידרת אותו בשבילי?" אמר בחיוך והתיישב לידי.

"אה... אני חושבת שהמנקה הייתה פה... בבוקר, ב-8.. או משהו והיא סידרה האמת, ו.. והגעתי הביתה וקצת בילג..." אמרתי ואז נעצרתי. "כן, בשבילך" חייכתי קלות. הוא חייך והמשיך לבחון את החדר.

"יש לך טלוויזיה בחדר? ומחשב?"

"לא, אלה סתם קופסאות שחורות"

הוא חייך את החיוך המושלם שלו וכשהפסיק לבחון את החדר נשען אחורה על המיטה. ריח הבושם המדהים שלו התפזר בכל החדר.

"אז מה?" אמר.

"סתם..." אמרתי ונשענתי גם אני אחורה, לידו.

"מתרגשת?"

"ממה?"

"מהנשף..."

"לא במיוחד"

"יו!" אמר והתרומם. "תתביישי"

צחקתי והוא יחד איתי.

"יהיה כיף" אמר וחזר לשכב על המיטה לידי.

"בטוח" אמרתי. "למה אתה מתחפש?"

"סוד" חייך. "ואת?"

"הייתי אומרת לך, אבל... סוד" חיקיתי אותו.

"נו תגידי לי ואני אגיד לך"

"האמת שעוד לא בחרתי"

"מה?" אמר והסתובב אליי. "תתחילי להזדרז זה עוד 3 ימים!"

"אני כנראה לא אבוא לפורים עצמו, רק לנשף..."

"מה את נורמאלית?! ברור שאת באה. אם את לא באה אני אגרור אותך מפה בכוח"

"טוב..." צחקתי ועצמתי את העיניים, הייתי עייפה. פתאום שמעתי את נשימותיו על צווארי, לא ידעתי אם לפתוח את העיניים כי יש לי רפלקס מהיר של צעקה, לא ידעתי אם לזוז, עצרתי את נשימתי. פתאום הרגשתי את השפתיים שלו על שלי בעדינות, נוגעות-לא נוגעות.

לא זזתי, לא פתחתי את העיניים, קפאתי במקום. הרגשתי איך הלב שלי נמס וכולי מצומררת.

פתחתי באיטיות את העיניים, הוא היה ממש מעליי, צמוד לראשי. עיניו חדרו לתוכי, הרגשתי את ליבי נצבט, ולא צביטה כואבת, צביטה חמה ונעימה. לאט-לאט הוא התקרב אליי וממש היה עליי. פתאום הרגשתי חמימות בפה, מין טעם מתוק. לשונותינו התחברו. פתאום ראיתי בדמיוני את הדמויות של רון ועומר ממש מול עיניי, זועמות וכואבות. הרגשתי מין צביטה בלב, הפעם כואבת, ונרתעתי אחורה. עיניו של בן היו עצומות ופתאום הם נפתחו בפליאה.

"מה קרה?" שאל. "זה לא בסדר מה שעשיתי?"

"לא... זה בסדר, אני פשוט נורא מבולבלת. אני מצטערת" אמרתי והתיישבתי. זאת הנשיקה הראשונה שלי... הראשונה, עם הילד הכי חתיך בבית ספר. למה אני חושבת עכשיו על רון ועומר?

הוא היה נראה מאוכזב, ופגוע. ישבנו כמה דקות על המיטה בלי להחליף מילה.

"טוב מה, עכשיו לא נדבר?" שאל.

"לא, פשוט אין לי מה להגיד..." אמרתי.

"אני חושב שאני אלך" אמר וקם ממקומו.

"בן..." אמרתי ומשכתי אותו חזרה למיטה. הוא התיישב מולי כשעינינו מביטות זו בזו.

"אני אוהב אותך" הסתכל עליי, עיניו הכחולות סנוורו אותי, הרגשתי שהלב שלי שוב נמס. התקרבתי אליו ולחשתי לו באוזן "גם אני..." ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי. הרגשתי כל כך צבועה.

הוא חיבק אותי ואני אותו. אח"כ הוא נשאר אצלי עוד שעה וחצי-שעתיים והלך הביתה. אבל הטעם המתוק עדין נשאר לי בפה.

~

יצא 4 דפים בוורד

שמעלים את זה לפוסט זה ממש לא נראה ככה.