לגמרי לבד.

הבטתי סביב, היו רק כמה ילדים, 2 אנשים עם חליפה כתומה ואת בן שעומד חצי בוכה בצד.

"היא התעוררה!" אחד האנשים עם החליפה הכתומה צעק.

-

"את בסדר?" גרמר שאלה אותי בעודה מביאה לי כוס מים קרים לסלון.

"כן, אני בסדר" עניתי.

"מה תעשי עם הנשף?"

"אה.. אני לא יודעת. לא חשבתי על זה"

"תלכי איתו..."

"עם מי?"

"עם בן"

"מה פתאום!" אמרתי והזדקפתי. "נראה לך שאני אלך איתו?"

"למה לא? הוא רק היה קצת שתוי"

"אז שישלוט בשתייה שלו" לקחתי לגימה עצבנית מהכוס. שמעתי את הפלאפון שלי קורא בקולי קולות מלמעלה. עליתי במהירות וראיתי על הצג – עומר.

"היי..." אמרתי מתנשפת.

"רצת?" הוא אמר מהצד השני.

"כן, לפלאפון"

"אה.."

"כן, מה רצית?" שאלתי ותוך כדי הסדרתי את הנשימה.

"רציתי לשאול אותך מה את עושה בעניין הנשף"

"סבתא שלי בדיוק שאלה אותי על זה, אני לא יודעת אם ללכת עם בן"

"מה? יש לך ספק בכלל ללכת איתו?!"

"אני לא יודעת..."

"מיקה, הוא חנק אותך"

"אז מה אתה מציע לעשות?"

"אני... הייתי מציעה לך ללכת איתי. אבל... כבר יש לי עם מי ללכת"

"אה לא, לא ציפיתי ללכת איתך. אני כבר אראה, זה לא מדאיג אותי"

"לא?"

"לא, זה רק נשף"

"זה ה-נשף מיקה, את לא יכולה לפספס אותו"

"אבל אין לי עם מי ללכת לה-נשף הזה, אני לא אבוא לבד"

"כן אבל..." אמר והיה כמה שניות של שקט על הקו. "טוב לא יודע, תגידי לי שתסתדרי"

"אם אני אסתדר..." מלמלתי.

"מה?"

"לא כלום... אני אדבר איתך טוב?"

"בסדר. ביי"

"ביי-ביי" אמרתי וניתקתי את השיחה.

"מיקה!!" גרמר קראה לי מלמטה.

"כן גרמר אני באה..." עניתי וירדתי במדרגות.

"אה רציתי להגיד לך שניקיתי לך את השמלה והיא בסדר, היא לא נהרסה"

"אה תודה..." אמרתי. "טוב גרמר אני עולה לישון"

עליתי לחדר ועצמתי את העיניים בחוזקה, רציתי להירדם כמה שיותר מהר, שהמחשבות לא יציפו בינתיים את ראשי.

-

הפלאפון לי התנגן בקולי קולות בחדר. עם עיניים עצומות חיפשתי את הפלאפון על השידה.

"הלו?" אמרתי בקול ישנוני. הסתכלתי על השעון שהיה מול עיניי. 16:37, ישנתי שעה וחצי כמעט.

"הערתי אותך?" זה היה קולו של בן. שתקתי. "מיקה? את שם?"

"מה? כן..." אמרתי משפשפת את עיניי.

"הערתי אותך?"

"מה אתה רוצה, בן?" אמרתי חסרת סבלנות.

"לדבר איתך"

"דבר"

"לא פה.."

"אז איפה?"

"על הספסל בגן שעשועים"

"למה? שתחנוק אותי גם שם?" מלמלתי בקול.

"נו די מיקה, אני רק רוצה לדבר איתך. אני לא אפגע בך"

"מה אתה אומר"

"אני אהיה שם עוד 10 דקות, אם תחליטי שאת באה, אני אחכה לך שם. ביי..." אמר וניתק.

נשארתי עומדת במקום, לא יודעת אם ללכת או לחזור לישון.

צד אחד של הראש אמר לי: "נו מה את נורמלית? הוא חנק אותך, כמעט הרג אותך. את רוצה עוד פעם? תתרחקי ממנו"

וצד שני אמר לי: "את אוהבת אותו, הוא רק היה שתוי, את אוהבת אותו, הוא לא יפגע בך, את אוהבת אותו, את אוהבת אותו..."

"דיי..." מלמלתי. אחרי כמה דקות החלטתי שאני אלך. הוצאתי מהארון מכנס ספורט קצר בצבע ירוק תפוח עם גופיית סבא לבנה. אספתי את השיער לקוקו גבוה והורדתי את כל האיפור מהפנים. כבר לא חשבתי להשקיע בשבילו, כבר לא היה לי איכפת איך אני נראית. שמתי כפכפי גומי לבנות ולקחתי בכיס מפתח ופלאפון. ירדתי למטה בשקט, גרמר נרדמה על הספה, פתחתי את הדלת בשקט והתחמקתי החוצה.

הבטתי בשעון, 16:50. התארגנתי ממש מהר, אבל בן בטח כבר שם. הלכתי לספסל הקבוע שלנו, בגן השעשועים בסוף הרחוב שלי. שהגעתי הוא ישב שם, פניו היו נפולות והוא היה נראה ממש עייף. כשראה אותי הוא קם והתקדם אליי. נרתעתי אחורה.

"מה קרה?" שאל.

"אני מעדיפה שלא תיגע בי עכשיו"

"מה?"

"פשוט די בן, תגיד מה שיש לך להגיד ואני הולכת"

"איזה יפה את..." אמר והביט בי.

"מה אתה רוצה?"

"לבקש סליחה"

"די, זה קרה. אם בשביל זה הערת אותי..."

"אני כל כך מצטער, אני שתיתי, כמו מפגר. אני לא ידעתי בכלל מה אני עושה ורק אם..."

"אני צריכה להיפגע מעצם השתייה שלך?" הבטתי בו בכעס. "לא בן, התשובה היא לא. תשלוט בעצמך, אני לא אתפלא גם אם אתה מעשן."

הוא הביט בי במבט מלא בעצב והתקרב אליי, הרגשתי את הנשימות שלו עליי. לא הבטתי בו, הרגשתי נורא לידו.

"תתרחק ממני..." מלמלתי והתיישבתי על הספסל. "מה שקרה, קרה..."

"אז את סולחת לי?" אמר כשגבו מופנה אליי. "בקרוב הנשף, אנחנו קבענו שנלך ביחד..."

"אתה באמת מצפה שאני אלך איתך?!" קמתי וצעקתי.

"תפסיקי לצעוק!"

"למה מה תעשה לי? תחנוק אותי שוב?!" אמרתי מלאת זעם.

"מיקה!" אמר ותפס בשתי הכתפיים שלי. "אני..."

"כאן אין קיר להדביק אותי אליו, אולי תדביק אותי לספסל וזהו?!" אמרתי ושחררתי את העזיבה שלו. הוא דחף אותי על הספסל ונישק אותי. נגעלתי ממנו, אבל לא זזתי, קפאתי במקום.

"בן..." הצלחתי לומר.

"אני אוהב אותך" לחש וחיבק אותי. לא חיבקתי אותו חזרה, אבל לא שחררתי את האחיזה. נדף ממנו ריח כל כך טוב שיכולתי להשתכר ממנו, אבל לא נתתי לזה להשתלט עליי.

"בן, זה לא יעזור עכשיו. אתה אלים, אתה ילד אלים" אמרתי ונעצתי בו מבט, הוא היה בהלם.

"מה?"

"מה שאתה שומע בן, זה..." אמרתי ונשמתי עמוק. "זה או שאתה מפסיק לשתות או שאין לך מה לדבר איתי."

"אני אפסיק, רק תסלחי לי..."

"כן, תפסיק, בטח." אמרתי בזלזול.

"סליחה מיקה, אני מבקש את זה מכל הלב"

"אני צריכה ללכת" אמרתי והוא תפס בידי.

"אנחנו הולכים ביחד לנשף?" שאל.

"אני צריכה לחשוב על זה"

"אני צריך שתגידי לי עכשיו"

"ואם אני אגיד לך שלא? תלך עם מישהי אחרת? אז תמצא לך מישהי, בטח הרבה בנות יירצו ללכת איתך"

"לא, אני רוצה ללכת איתך"

"נו תפסיק להידבק אליי!" אמרתי שהוא התקרב אליי. "אני אחשוב על זה"

"אני מצטער"

"נו בסדר..."

"לא, אני רוצה שתסלחי לי. שתגידי 'אני סולחת' "

"איך אני יכולה לסלוח לך? פגעת בי בגוף, לא נפשית. פיזית"

"הייתי שתוי, אני כל כך מצטער"

"אוקיי, אוקיי..."

"סולחת?"

"כן כן"