לגמרי לבד.

התעוררתי, שמעתי את חריקת הקירות שבישרו על הדממה ששררה בבית. הדלקתי את האור, עומר כבר לא היה אצלי. מעניין מה הוא עשה כשנרדמתי... פתחתי דלת חדרי וירדתי למטה. לא היה למטה אף אחד. היה לי קר... פתאום הפלאפון שלי צלצל, עליתי חזרה למעלה ועניתי.

"הלו?" עניתי חצי רדומה.

"מיקה? מיקה בואי לבית חולים. מיקה אמא לא מרגישה טוב... הדוקטור, רוצה לדבר איתנו..." תומר מלמל מהצד השני.

"מה!? מה, מה... איך אני אבוא עכשיו?" שאלתי לחוצה.

"תקחי מונית, יש כסף על השולחן, אנחנו מחכים לך" תומר אמר וניתק.

הייתי עדין לבושה במכנסיים הירוקות והגופיה הלבנה, פירקתי את הקוקו ונתתי לשיער להתפזר על כתפיי. התזתי מעט בושם וירדתי מהר למטה. שטר של 50 שקל חיכה לי על השולחן, לקחתי אותו ויצאתי מהבית במהירות.

"שלום, אני יכולה להזמין מונית?" שאלתי בטלפון. אחרי כמה דקות הגיעה מונית ונסעתי לבית החולים.

"תודה," אמרתי בעודי סוגרת את הדלת. "יום טוב"

התקדמתי במהירות לשביל שמוביל לדלת בית החולים. איך אני שונאת את המקום הזה...

"סליחה, את יודעת איפה איריס כץ מאושפזת?" שאלתי את המזכירה.

"חדר 105." המזכירה בדקה במחשב וחזרה לדפדף בערימת דפים גדולה שהייתה מונחת על שולחנה. "תודה" השחלתי ורצתי לכיוון החדר.

"היי..." אמרתי מתנשפת ונכנסתי לחדר של אמא. גרמר ותומר ישבו כל אחד מצד שני של המיטה. אמא הייתה ישנה ולידה הימנית היו

מחוברים כמה צינורות. הרופא עמד מביט בה, וכשנכנסתי הוא אמר "אוה, יופי. יש לי כמה דברים להגיד לכם, משפחת כץ"

"כן דוקטור, בבקשה" גרמר אמרה חסרת סבלנות.

"אה... אז ככה" הדוקטור לקח נשימה עמוקה. "אז הגענו לתוצאות אחרי כמה בדיקות שערכנו, וזה נכון כמעט ב100%. גילינו כי איריס חולה ככל הנראה בדלקת הכבד מסוג ההפטיטיס A. הטיפול בהפטיטיס A הוא טיפול תומך, וכולל שתייה מרובה ומנוחה..."

"שהשם ישמור..." גרמר מלמלה, ועל הלחי שלי זלגה דמעה מלוחה ורטובה במיוחד.

"אין לכן מה לדאוג, שיעורי המוות מן המחלה הם 0.01%, כשילדים בני פחות מחמש שנים ומבוגרים מעל גיל 50 מהווים את מרבית מקרי המוות. ואיריס, לא בת 50 נכון?"

"מרבית מקרי המוות, מרבית..." גרמר הדגישה.

"דיי גרמר! את סתם מלחיצה עכשיו!" תומר צעק.

"ששש... היא ישנה" הרופא השקיט את תומר. "הפטיטיס A היא הסיבה השכיחה ביותר להפטיטיס חריפה, ואינה מתפתחת למחלה כרונית. אז בבקשה, אל תדאגו. אנחנו נשמור עלייה..."

"מה, מה... איך הדלקת הזאת בכלל קרתה?!" גרמר שאלה.

"אה... זהו אנטרוירוס שעובר מן הצואה דרך מזון או מים מזוהמים או דרך נוזלי הגוף." הדוקטור ענה.

"טוב טוב, זה לא שאני אבין עכשיו מה אתה אומר. פשוט... תטפלו בה!" גרמר אמרה בקול הכי מגעיל שיש לה, שאפילו אני עוד לא זכיתי לשמוע אותו.

"גברת כץ, עם כל הכבוד..."

"בסדר בסדר, אני יוצאת לנשום אוויר" גרמר הרימה ידיים ויצאה מהחדר.

"אני מתנצלת בשמה" אמרתי וקמתי ממקומי. "אני אלך לראות מה איתה"

"טוב, אני אשאר איתה פה בנתיים" תומר אמר.

"בסדר... להתראות דוקטור. תודה רבה" אמרתי ויצאתי.

יום רביעי, 18 למרץ, בתא השירותים בקיוסק קרוב לבית החולים

כשיצאתי משם לא באמת הלכתי לגרמר, פשוט היה לי כל כך חנוק בבית החולים. לפני ארבע שנים סבא שלי אושפז פה, אני זוכרת שרוני באה לבקר אותי פה... הוא היה על כיסא גלגלים בגלל תאונה שעבר, ועד לפני שנה הוא נפטר. יותר מידי מקרה מוות אני חווה... זה לא פייר. ורוני הבטיחה לי שהכול יהיה בסדר איתו, חבל שהיא לא יכולה להיות בחיים כדי לחזק אותי, מה שהיא הייתה עושה כל הזמן. אז אני יפה עכשיו, אז 3 בנים 'רודפים' אחריי פחות או יותר. אז מה? ומה עם איזו חברה נאמנה שתאהב אותי תמיד? כזאת... שתמיד איכפת לה ממני. כזאת... כנה, ישרה, אמינה... זה חסר לי אלוהים, זה חסר.

סגרתי את היומן והתיישבתי על האסלה למשך כמה דקות ממושכות.

אחרי כמה דקות תלשתי מהיומן דף, ואז התחלתי לכתוב:

רוני, רוני... רוני שלי, רוני מדהימה שלי. את בחיים לא תצאי לי מהמוח הא? איבדתי אותך, את כבר לא בת החיים. אבל בליבי תמיד תהיי קיימת, את יודעת את זה, נכון? אני כבר בכיתה י', כבר 4 שנים אני לא איתך, את כל השנים האלה עברתי כמעט לבד, ואת שמרת עליי מלמעלה. אם לא היית שומרת עליי... אולי לא הייתי כאן היום. אני לא יודעת איך עברתי 4 שנים בלעדייך, אבל שלא תחשבי שטוב לי עכשיו כי יש 3 בנים שדי סביבי. ממש לא. הייתי מוכנה לוותר על כל הטוב שיש לי עכשיו בשביל שתהיי איתי, במיוחד ברגעים האלה. את יודעת שסבא שלי מת מלפני שנה? זה שאמרת שהכול יהיה בסדר איתו... הבטחת, אבל דבר כזה לא יכולת לקיים. ואמא שלי... אמא שלי עכשיו חולה, בבית חולים. דלקת בכבד. כל כך הרבה דברים קורים בפרק זמן כל כך קצר, בלי אף אחד שיתמוך בי, כמו שאת תמכת. אני כל כך מצטערת על כל הדברים שעשיתי לך, אני כל כך מצטערת על כל מה שיצא לי מהפה ופגע בך, אני כל כך מצטערת... אני יודעת שכבר עכשיו מאוחר מידי מכדי לתקן, אבל רק עכשיו אני מעריכה אותך באמת. את כל כך חשובה לי רוני, אני לא מאמינה שאת לא בת החיים יותר, אני לא מאמינה שמתת לי ככה, בלי להיפרד. זוכרת שהבאתי לך שרשרת לפני שטסת? היא עדין שמורה בתוך קופסא בבית שלי, אני לא מעזה לענוד אותה, אני מפחדת שהיא תיפול לי, ובלי קשר... יש לי צמרמורת כשאני עונדת אותה. שתדעי לך... שכל לילה אני מנשקת אותה, כל הלילה אני מנשקת אותה ומלמלת כמה דברי תפילה לזכרך.

לפני הטיסה שלך, שהתחבקנו, זה היה חיבוק הפרידה האחרון, שאז לא ידעתי את זה. ואת זוכרת את השיחה האחרונה שהייתה לנו?

אני רצתי למעלה עם המכתב טיסה ביד וביד השנייה שרשרת.

"מה זה?" שאלת בתמימות.

"שרשרת חצי לב.." עניתי לך.

"מה? למה?" שאלת.

"סתם, כי אנחנו חברות וכי אני אתגעגע אלייך אז אני אדע שאני איתך כל הזמן." עניתי לך.

ואת? מה את אמרת?

"תמיד אני אהיה איתך, רחוק פיזי זה לא קשור למה שבלב."

 אני לא אשכח את המשפט הזה בחיים, בחיים. אבל עכשיו, מה שנותר ממך הוא רק נשמה טהורה שמתרוצצת לה בגן עדן, שליבה האמיתי נדם בקבר, אבל אני בטוחה שאת לא שכחת אותי, שאני שמורה אצלך כמזכרת היכן שהוא. את תמיד בלב שלי, תמיד מרצדת שם, לא נותנת לי לשכוח אותך. כל כך הרבה זיכרונות יש לי ממך רוני. רוני שלי... איך? איך עזבת אותי? למה?

אני מצטערת אם את לא מצליחה לקרוא את זה, פשוט הדמעות מרטיבות את הדף, כמה מילים נמחקו.

אני חושבת שאני אסיים פה, לפני שאני נשברת. אני אכתוב לך שוב בקרוב, אני מבטיחה!

שלך,

באהבה הכי גדולה בעולם,

מיקה.

קיפלתי את המכתב וקשרתי אותו לכמה בלוני הליום שקניתי מהקיוסק. יצאתי מחוץ לקיוסק, נישקתי את המכתב ונתתי לו להתעופף באוויר, אלייך. אני מקווה שיצא לך להיתקל בו.

מחיתי כמה דמעות שזלגו על לחיי ושלחתי לך נשיקה גדולה לשמיים. הרוח, שהייתה עד כה קרה, הייתה כעת חמימה, וחיממה אותי מהקור ששרר בחוץ. יכולתי להישבע ששמעתי את הרוח אומרת בשריקה: "תודה..."

וקיוויתי שזאת את.