לגמרי לבד.

איך שלא יהיה, כשחזרתי מהבית ספר נתתי לגרמר נשיקה חזקה, היא לא הבינה מאיפה זה בא לה, גם אני לא מבינה מאיפה זה בא לי. זאת אומרת, היא הרסה לי את השיער, היא יורדת עליי, היא מגעילה, מכשפה, מה שתרצו, ולא תרצו. אבל בזכותה משהו יכול להסתדר, להשתנות. בגלל פאקינג צבע לשיער. לא להאמין.

לעשות:

לדבר עם חן, אני כבר מתגעגעת אליה

להפסיק לגזוז את הציפורניים המלאכותיות שלי

להכין שיעורים בהיסטוריה, מעבורה ומתמטיקה

לרדת עוד קילו

להיות יותר נחמדה לאנשים, אפילו ללנה.

קמתי בבוקר מוקדם עם מצב רוח. לבשתי סקיני לבן חלק מבד ג'ינס כזה, חולצה תכלת שקניתי מלי קופר (לא של בית ספר) ומעל זה סווצ'ר של בית ספר צמוד בצבע כחול כהה. שמתי שכבה עבה של עיפרון שחור, מעט-מעט צללית בצבע תכלת עדין עם נצנצים, אספתי את השיער לקוקו גבוה ועברתי על הקצוות שלו עם בייביליס לתלתל אותו. הבטתי במראה, הרגשתי יפה, יותר מאי פעם. ארגנתי מערכת ושמתי את הספרים בתיק שקניתי עם גרמר שלשום, תיק תכלת עם נקודות לבנות, זה התאים לי לבגדים. עברתי עם פן על הפוני שמעט קפץ וירדתי למטה.

שוב אמא לא הייתה, אבל גרמר הייתה. היא ישבה מול הטלוויזיה עם כוס קפה.

"בוקר טוב" אמרה ואפילו לא הביטה בי. לא עניתי לה והוצאתי לי קוראסון מהקפאה וחיממתי במיקרו.

"בוקר טוב" חזרה באותו טון.

"בוקר אור" עניתי באדישות.

"שבי לידי" אמרה. הוצאתי את הקוראסון מההקפאה ונתתי ביס גדול.

"מה?" אמרתי והתיישבתי לידה. השוקולד נזל לי מצידי הפה. גרמר נתנה תפיחה על הקוראסון והפילה אותו על הרצפה.

"מה עשית?!" צעקתי.

"את לא צריכה את השטויות האלה, את נערה מתבגרת ואת צריכה לאכול דברים בריאים." אמרה בשלווה.

"אבל... מה?! למה הפלת את זה?" הייתי עצבנית, כל המצב רוח שהיה לי פשוט ירד.

"את רוצה לרדת עוד קילו או לעלות?" נעצה בי את העיניים שלה.

"גרמר ת..." באתי להגיד 'תשתקי' אבל לגרמר אסור להגיד תשתקי. "ת... תני לי לעשות מה שאני רוצה, תעזבי אותי" אמרתי. הרמתי את הקוראסון מהרצפה ונתתי בו ביס גדול בכוונה, להרגיז אותה.

"אם את עולה עוד קילו אחד, הסקינים שקניתי לך לא יעלו עלייך" אמרה והסתובבה חזרה לטלוויזיה. "אם כבר, תאכלי קורנפלקס עם חלב סויה, אומרים שזה מגדיל את הציצים."

הבטתי בה בכעס. "סבתא, תעזבי אותי!"

"אל תקראי לי סבתא!" צעקה, היא לא סובלת שאני קוראת לה סבתא.

"גרמר, תחזרי לטלנובלה שלך." אמרתי בעצבים. היא קמה עם מצב רוח טוב מידי, כי בפעם האחרונה שדיברתי אליה ככה היא העיפה לי סטירה, הפעם היא רק שתקה ובאמת חזרה לטלנובלה המטופשת שלה.

לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. שוב לא ידעתי מה השעה, אז הגברתי את צעדיי.

נכנסתי לכיתה והיו רק 2 ילדים, הוקל לי. הסתכלתי בשעון הגדול, 8:05.

"מה?!" נפלט לי. 2 הילדים הביטו בי, הם בכלל לא היו בני כיתתי. שיט, שכחתי, יש לי ספורט. ובכלל לא הבאתי מכנס!

התקדמתי בכמעט ריצה לעבר מגרש הספורט והמורה רשמה לי איחור ואי תלבושת. אני כבר מפחדת לקבל את התעודה שלי, בטח יש לי איזה 70 איחורים. מה לעשות שהמורות שונאות אותי?

התיישבתי בצד על כיסא והבטתי בכולן רצות אחרי כדור מטופש. הוצאתי את היומן במהירות והחבאתי אותו בין הרגליים.

יום רביעי, 6 למרץ, שיעור ספורט

אני מקווה שאף אחת לא רואה אותי, כי אם כן הלך עליי. אני רואה את חן משחקת, היא מין טומבוי כזאת, לבושה כמו בן ורצה כמו סוס. בא לי לבוא ולבקש ממנה סליחה, אבל נמאס לי שהיא מעירה לי על כל מה שלא נוח לה. היי, זה השיער שלי, היא לא תגיד לי מה לעשות, נכון?

לא הייתי צריכה להגיד לה לסתום את הפה, אבל הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה. שלא תבינו לא נכון, חן היא ילדה נהדרת, ותומכת, ואני מתה עלייה. אבל לפעמים היא יכולה להיות כזאת אגואיסטית ולאהוב את עצמה כל הזמן. לא להאמין איך אני מגלה יותר ויותר צדדים באנשים במהלך השנים, ולאט לאט אני מבינה איך כולם צבועים ואגואיסטים. בהפסקה יושבים לבד, אחה"צ יש מחשב, בערב זה משפחה, מי צריך חברות?

טוב, על מי אני עובדת? גם ככה אף אחד לא קורא את זה, ככה שאני יכולה לשכנע מישהו לפחות.  בטח שאני צריכה חברות, זה הדבר הכי חשוב שיש, אבל תלוי איזה חברות, ואם איכפת להן ממך, או מעצמן. אני חושבת שפה לכל בת די איכפת מעצמה.

נטלי מתקרבת אליי, אני אכתוב אחר כך.

קיפלתי במהירות את היומן והוא נפל לי על הרצפה.

"מה זה?" נטלי שאלה ובאה להרים את היומן.

"מחברת היסטוריה..." מלמלתי והכנסתי את היומן במהירות לתיק.

"אין היום היסטוריה, והמחברת שלך היא לא בכלל ירוקה?" איך היא זוכרת דברים כאלה?

"כן, אבל היא נגמרה לי אז לקחתי חדשה."

"לפני שבוע לקחת חדשה..."

"נטלי, מה את רוצה?"

"כלום..." חייכה והתיישבה לידי. "למה את בצד?"

"אין לי תלבושת... ולמה את?"

"סתם אין לי כוח"

"אל תזלזלי בציון שלך, כל עוד את יכולה ויש לך את זה לכי תעבדי, אותי גם ככה המורות שונאות ויש לי לפחות 4 נכשלים."

"את יודעת שהשנה הוציאו חוק חדש?" הביטה בי.

"איזה?" שאלתי מופתעת.

"מעל 3 נכשלים... נשארים כיתה." אמרה בשקט.

"מה? מאיפה שמעת את זה?" הייתי מבוהלת.

"כולם יודעים את זה מיקה"

"אוף..." נאנחתי ונשענתי אחורה. אוקי, אני חייבת להתחיל להשקיע.

"סליחה, אם... הלחצתי אותך או משהו...." אמרה בשקט.

"לא, לא!" חייכתי אליה. "טוב שאמרת לי."

פתאום המורה לספורט התקרבה אלינו.

"אז מה מיקה'לה? החלטת גם להשפיע על שאר הבנות בכיתה? נטלי תחזרי לשחק" אמרה בקול המגעיל שלה.

נטלי קמה וחזרה לשחק.

הצלצול התנגן וקמתי ממקומי. הלכתי לכיוון הלוקרים לשים כמה ספרים מהתיק.

"היי" שמעתי קול מתוק לידי, זה היה... בן?

"היי..." אמרתי בקושי ומהלם נפל לי ספר על הרצפה. התכופפתי להרים ופתאום קלטתי שהראש שלו נמצא ממש מולי, גם הוא התכופף להרים את הספר. הנחתי לו להרים והוא הושיט לי את זה ליד.

"תודה..." לחשתי.

"אז... מה נשמע?"

"איתי הכול בסדר, איתך?"

"גם, הכול טוב. אמ..." פתאום הצלצול צלצל, ברחתי משם כמה שיותר מהר. לא ידעתי מה הוא הולך להגיד לי, חששתי, אז הלכתי משם בהזדמנות הראשונה.

נכנסתי לכיתה, הפעם לא איחרתי. היה שיעור תעבורה. שיט! לא הכנתי את השיעורים בסוף. המורה עברה אחד-אחד ושאלה אם הוא הכין שיעורים. שיקרתי, אמרתי שכן.

"אוקי..." אמרה המורה. "הילדים שבאים אליי להראות לי את השיעורים שהם הכינו: קרן, גל, תמר ומיקה."

מיקה? היא אמרה את השם שלי? שיט, מה אני עושה?! עכשיו גם יתפסו אותי על שקר, לא מספיק שונאים אותי עכשיו גם יחשבו שאני שקרנית. התקדמתי לאט לעבר השולחן של המורה. קרן, גל ותמר כבר הראו לה את שיעורי הבית. חששתי, הלב של דפק במהירות.

המורה סימנה ביומן שלה שגל לא באמת הכינה שיעורים, שגם היא, כמוני, שיקרה לה. עמדתי לידה, באתי להגיד לה שלא הבאתי את המחברת ופתאום חן שישבה ממש מול שולחן המורה דחפה לי את המחברת עם שיעורי הבית שלה. לי ולחן תמיד היה כתב דומה ככה שזה לא ייראה חשוד מידי. נשמתי עמוק והראיתי את השיעורים למורה בביטחון.

"יפה מיקה, אני רואה שהתחלת להשקיע" חייכה וסימנה לי שהכנתי שיעורים ממש טובים. הרגשתי לא נעים בגלל חן, בזכותה יש לי + בשיעורי בית וגם שיש לי שיעורים טובים, וזאת בעצם היא. היא חייכה אליי ואני חייכתי אליה בחזרה, אמרתי לה על השפתיים שלי "תודה". הנחתי את המחברת על השולחן של חן וחזרתי למקום שלי.

"טוב," המורה אמרה וקמה ממקומה. "מיקה הכינה שיעורים ממש טובים, לכן אני רוצה שהיא תבוא ותקריא לכולם. מיקה, את מוכנה?"

הלב שלי פעם, חשבתי שיצאתי מהשקר. לא ידעתי מה לעשות, חן ישבה רחוק ממני ככה שהיא אפילו לא תוכל להעביר לי את זה בלי שהמורה תראה. שתקתי, כל הגוף שלי כאב.

"אם את לא רוצה את לא חייבת..." המורה חייכה אליי. "אני יכולה לבקש ממישהו אחר להקריא במקומך"

"כן..." בקושי הוצאתי קול.

"אני אקריא במקומה!" חן קפצה במהירות.

חן החלה להקריא את הקטע שכביכול אני כתבתי, כולם מחאו כפיים והיא סימנה פלוס גם לחן על כך שקראה מצוין. לפחות אני ארגיש קצת יותר נעים, כי בכל זאת, המורה סימנה שהשיעורים שלי היו טובים, והם היו של חן. אז לפחות יש לה פלוס בקריאה. טוב מה אני מקשקשת, לחן בטוח יש 100. שנה שעברה הממוצע שלה של כל המקצועות היה 96. ו-96 זה מצוין בכיתה ט'!

הצלצול התנגן, הייתה הפסקה רק של 5 דקות. אחרי שהמורה יצאה קמתי ממקומי וחיבקתי את חן חזק-חזק.

"תודה..." מלמלתי ואיפקתי את הדמעות שהיו אחוזות בעיניי, שמתוך אושר. "הצלת אותי, את לא מבינה בכלל כמה..."

"בכיף. ואני מצטערת על אתמול..." מלמלה וחיבקה אותי.

הצלצול התנגן, התנתקנו וחזרנו למקומנו.

כל השיעור אני וחן התכתבנו, המורה אפילו לא שמה לב. בהפסקה באתי לקום אל חן לדבר איתה, ופתאום רון ביקש ממני לבוא הצידה.

~

תודה רבה להן על החתימה. ^