הייי... אז פתחתי בלוג חדש!! כיף לא?! 

זה די על החיים שלי, על החרים שלי ועל הילד שאני אוהבת.

הכבשה השחורה עם הכתם הלבן ליד הפופיק

היה הייתה כבשה שחורה. אך חרונה היחיד היה הכתם ליד הלבן ליד הפופיק. היא תמיד נתה להשאר בעדר כמו כל הכבשים השחורות האחרות, אבל למזלה הרעבגלל הכתם הלבן היא תמיד הזדנבה אחרי העדר.

היא ידעה שקשה לה להיות הזנב של העד ר, אך לא הייתה לה ברירה, היא ידעה מה קורה לכל הכבשים האחרות שעזבו את העדר. הן נשארות לבד, בודדות, עזובות ואפילו אולי הזאבים אוכלים אותם.

אבל מצד שני היו הרבה כבשים נחמדות שהיו בעדר. הן התחלקו איתה בדשא הירוק והרענן, עזרו לה אם היא התקשתה לקפוץ מעל גדר כלשהיא וכדומה.

יום אחד היא ראתה כבש שהיא אף פעם לא ראתה. לא היה לה משנה מאיפה הוא בא או האם הוא היה תמיד בעדר. היא רק הרגישה רעד מוזר ברגליה, פרפרים בבטן וניצוץ.... כן, היה לו ניצוץ בעיניים, היה ניצוץ מיוחד בעיניו, אולי זה מה שמשך אותה בו. הוא כמו כל הכבשים- שחור, רגליים דקות והרבה צמר.

היא נגשה אליו הם התחילו לדבר.

בזמן שהם דיברו העדר הלך הלאה, והם מצאו את עצמם בשדה הגדול והרחב.

הכבשה הבינה מה כל כך משך אותה אליו מה הייתה ההרגשה הזו בבטן וברגליים, זו הייתה האהבה. הם התאהבו אחד בשני כל כך חזק שלא רצו להפרד. הם היו רק שניהם בשדות הרחבים. אף אחד מהם לא היה צריך את העדר.

הכיבשה ידעה שאולי אהבה זו לא לתמיד, אולי הם ימותו בקרוב כי הזאבים במוקדם או במאוחר יטרפו אותם, אולי הם לא יוכלו לחזור לעדר לעולם. אך לא היה לה משנה. העיקר להשאר עם אהובה.

מקווה שאהבתם. ביי. תגיבו.