בע"ה

כנראה שאמא צדקה. אפילו חביתה אני לא מסוגלת לעשות.

לבד בבית, ורעבה. גבינה לבנה (ספק מקולקלת ספק טובה) ביצים, ובגט.

אז אני חותכת חתיכה קטנה מהבגט הארוך בכדי לא להשמין יותר מדי היום. לוקחת את הגבינה, שאגב נראית ממש רע. מורחת את הגבינה על הבגט.

ועכשיו החלק הקשה, להכין חביתה. אני חושבת שלפני כמה שנים לימדו אותי להכין ביצת עין ואת האמת שזה היה המומחיות שלי בבית. אבל כנראה שעבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שהכנתי משהו בעזרת מחבט אש ושמן.

4 ביצים נשלכו לפח.

החביתות יצאו כ"כ מכוערות עם חורים, והיה להן טעם של אפרוח חולה בכלבת.

אז בסוף הכנתי לי ביצת עין, שגם הייתה מגעילה אבל אכלתי אותה בכל זאת, כי כמה אפשר כבר לזרוק לפח?

בשביל המשימה הזאת הוצאתי אולי 2 מזלגות 2 כפיות 3 כוסות 10 מפיות וטונות של שמן.

המסקנה, לא לתת לי להכנס למטבח.

אז אחרי שאכלתי את האוכל המפוקפק שהכנתי עברתי לשלב ב' של התכנית. וזה לנגן- לפחות את זה אני יודעת לעשות.

אני מנסה לא לחשוב יותר מדי על יאיר. לא לתת למשהו הזה בתוכי להכנע לקול הזה שאומר לי רק לצלצל אליו, להתנצל על זה שסיננתי או להמציא תירוץ על זה שסיננתי.

לא לשלוח את ההודעה הכי קטנה, כי אני יודעת לאן הודעה קטנה יכולה להוביל. ואני לא רוצה קשר אליו, שום קשר. אסור לי, זה הורס אותי.

עוד שבוע היומולדת שלי. עוד שבועיים החזרה לאולפנה.

מרוב ההתרגשות אני לא מסוגלת לעשות כלום, בקושי להכניס אוכל לפה שלי אני יכולה.

זה משתק אותי, החזרה לאולפנה משתקת אותי.

אין יותר יציאות מתי שאני רוצה, אין יותר לקום מתי שאני רוצה. אין יותר בית.

כמובן שאני מתה לחזור לאולפנה, ושהכי טוב לי שם אפילו יותר מהבית.

אבל בכל זאת.

קשה לחזור לשגרה הזאת, היא דיי מעיקה לפעמים.

אתה כל היום עסוק בלרדוף אחרי המורה בלבקש שיחרור, כי בית זה בית. ואתה זקוק לזה.

מגרד לי האף. אני חושבת שזה אות למשהו.

יאללה, ברכת המזון.