פשוט אני.. נבוש.. =]]

לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ולו לשניה.

הוא כל הזמן עולה במחשבותיי.

אני כל הזמן שומעת את הצחוק שלו.

אני כל הזמן רואה אותו בדמיוני.

מחבקת את הכרית ומדמיינת אותו במקומה.

וחושבת מה תהיה טעמה של הנשיקה הראשונה.

אבל בעצם, גמאני יודעת שהוא מרגיש כמוני.

אני יודעת שגם הוא חושב עליי.

אני יודעת שגם הוא כמוני אוהב מאוד.

אני יודעת שהוא ניסה, הוא ניסה להציע.

אבל אני בטיפשותי הייתי חייבת לסנן..

למה?

בגלל הבושה.. התביישתי. זה היה פאדיחה.

אבל לא רק הבושה הייתה אשמה.

אלא גם הוא.. הוא האחר. לא ההוא שאוהב בדיוק כמוני.

אלא ההוא האחר, האחר ששבר את הלב והלך.

ההוא האחר הזה, לא מבין שאהבה אמיתית היא סתם.

ההוא האחר הזה, לא מבין שגמלי יש רגשות. וגמאני אוהבת. וגמאני כואבת.

ההוא האחר הזה, לא מבין שעדיין אהבתי, אבל שנאתי באותה שניה.

ההוא האחר הזה, לא מבין שרציתי להרוג, אבל גם כ"כ רציתי שיחיה באושר.

ההוא האחר הזה היה אשם. פחדתי. שאולי בגללו אני ייצטרך לפגוע ברגשותיו של ההוא שאוהב.

עכשיו אני גם מפחדת. מפחדת שאני וההוא שאוהב נהיה חברים, נאהב, נשמח.

אבל אז ההוא האחר הזה יבוא.

ינסה להרוס.

ינסה לחבל.

ולא יחשוב על רגשותיהם של האחרים.

ההוא האחר לא מבין שכולנו בני אדם.

שכולנו טועים.

ההוא שאוהב, בקרוב חוזר. הוא היה בחופשה. והוא עוד יחזור. ואני מחכה. אוהבת. דואגת. אבל הכי חשוב. מתגעגעת.

אני מקווה שכשהוא יחזור, הוא שוב ינסה, הוא שוב ייתקשר. ושהפעם ההוא האחר והבושה לא יכו בי, שאני לא ייצטרך שוב לסנן ואח"כ להצטער על זה כ"כ. מחכה ומקווה.

           עינב.