פשוט אני.. נבוש.. =]]

אני אל יודעת מאיפה זה באלי..

פשוט נכנסתי לוורד וכתבתי..

זה לא סיפור אמיתי..

כאילו הוא אל אישי..

אבל מה שעצוב שיש הרבה כאלה.

תהנו..

הרגשתי כ"כ חלושה. כאב לי הראש. קמתי מן המיטה.. וואו.. כמעט נפלתי. לא הצלחתי לעמוד. הרגליים האלה  לא מחזיקות אותי. ניסיתי עוד פעם. בכוח. התאמצתי. כן. סוף- סוף הצלחתי. התקדמתי לכיוון הארון. אני שונאת ללכת לארון, לבחור בגדים. זה דבר שנוא עליי. כי המראה עומדת שם. ואני צריכה להסתכל עליה. על כל השומנים. היה לי קשה ללכת. הגעתי אליה. הסתכלתי. "אני דווקא נראית לא רע" חשבתי לעצמי. בחרתי חולצה. מידה 12. "שמנה" מלמלתי. בחרתי ג'ינס סקיני  צמוד. הסתכלתי שוב בראי. הזזתי מייד את המבט. "את מכוערת!!" צעקתי והתחלתי לבכות. אמא שלי הגיעה בריצה לחדר. הסתכלה עליי. חיבקה אותי ולקחה אותי למטבח, הושיבה אותי על הכיסא והגישה לי צלחת עם חביתה וסלט. נגעלתי. בחנתי עוד פעם את הדבר הצהוב המרוח הזה. "תאכלי! מייד!" אמא ציוותה עליי. נבהלתי מהטון הכועס. בזמן האחרון אמא שלי רק מתרפקת ובוכה כל הזמן, כמה זמן לא שמעתי אותה תקיפה וצועקת. לקחתי את המזלג, היד רעדה. ניקרתי את החביתה ברכות ודחפתי חלק קטן לפה. נבהלתי. חשבתי לעצמי "יואו! למה עשית את זה. תראי איזה שמנה את. את ילדה שמנה ומגעילה" ניסיתי לקום. היה לי כ"כ קשה. ניסיתי לקום ולרוץ לשירותים אבל אמא באה ועצרה אותי. "זוזי!!!!!" צרחתי. היא נבהלה וסרה מדרכי. ניסיתי לרוץ. לא הצלחתי. הלכתי לאט. התנדנדתי, וואו.. כמעט נפלתי. המשכתי ללכת, לא ראיתי כלום, הכל היה מטושטש. ואז הבנתי. "את אנורקסית" לחשתי, "את רזה מדי" אמרתי, "את לא שמנה!! את רזה!! רזה מדי!! את חייבת לאכול" ניסיתי לחזור למטבח. לטרוף את החביתה. אבל נפלתי. הרגשתי כ"כ מטושטשת. הסתכלתי למעלה. ראיתי את הפרצוף שלו. שמעתי את אמא צורחת ובוכה. עצמתי עיניים וחשבתי- 'עוד מעט הסיוט הזה נגמר' עצמתי חזק את העיניים עוד שמעתי זעקות המומות ואז.. הכל נדם. שקט.

והבנתי עוד לפני שהיה שקט כ"כ מחריד. הבנתי שהכל.. אבל הכל התחיל בגללו!!

                                               עינב