|
| 9/2009
ועדיין..
כבר לא יודעת מה לחשוב או לאיזה כיוון.
לא יודעת אם להשאר עם עצמי, לבד, להתרחק מכולם. כי חלאס כבר, נמאס!
או להשאר קרובה לזה שמחבק אותי ברגע שהוא רואה אותי.
אבל המצב כֹה מסובך, ואינני יודעת מה לעשות.
"הייתי מביא לך כאפה מנטלית".
צודק! תביא!
עם כל האמת שבדברים הכל כך לא משמעותיים בעיניו שאמר לי, הוא צדק,
ועשה לי את היום. אבל המצב נשאר אותו המצב, מלוכלך, לא ברור, מבלבל.
החלטנו שכן. קבענו כללים. ועדיין איפשהו שהם, קיימת ההתלבטות הזאת.
בכל החודש וחצי + האחרונים האלו, באמת קצת איבדתי את מי שהייתי.. השתינתי,
אם הייתי אני לא הייתי עושה את זה.
אבל מותר, "נוער" - זה הכלל הכי חשוב שלנו. אה כן, ותמיד לצחוק.
אני מרגישה שאני נופלת לחור שחור, ואין מי שיציל אותי. כי למי כבר אכפת? אנשים אומרים,
אני אוהבת אותך, אני אוהב אותך. אבל איפה הם כשצריך. ואולי אני מגזימה,
ואני נאג'סית ואני עלוקתית וקרציה וכל המילים האלו. שיהיה.
היום קרה המקרה שתמיד הייתי כלכך נעלבת בגללו בערב בפעם המיליון אני חושבת.
המילה הזאת "די!". לרגע הרגשתי נפילה קטנה, כאילו הלב צנח למטה, מכירים?
ואחרי זה חייכתי לעצמי במראה שתמיד פה על שולחני, וכאילו בראש אמרתי "ניחא".
אז עד כמה חזקה אהבה כשלא מפסיקים להרחיק אותך? את זה אני עוד לא יודעת, לא בדקתי את גבול יכולתי,
עדיין..
אני מקווה שזה לא הצעד שיהרוס לי את המחשבה,
אני מקווה שאני לא לוקחת את זה חזק מדי עכשיו. אולי אני באמת מגזימה.
אבל מה עם האהבה? זאת עוד לא אדע.
אני מחכה לסוכות. קצת חופש מהכל פה....
שנה טובה, וחג שמח. לילה טוב!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
