בשיעור סוציולוגיה האחרון, בחמש דקות הראשונות, המורה החליטה לדבר על סיפורה של הילדה בת ה-13 שנאנסה ע"י החיילים בבסיס בו היא גרה.

היא סיפרה את הסיפור שכולן כבר יודעות, מן הסתם, ואמרה שהיא רוצה לנתח אותו מבחינה סוציולוגית. אבל לפני הכל- מבחינה אתית, מוסרית.

לאט לאט נכנסו עוד ועוד בנות, הצטפו אל היושבות מסביב, הקשיבו והוסיפו לדיון.

פתאום מישהי זרקה לאוויר: "אני לא מבינה על מה כל הרעש. היא רצתה את זה, היא שיקרה לחיילים שהיא בת 16, היא הלכה אליהם...מה אשמת החיילים בזה?! אם אני הייתי גבר ובחורה הייתה באה ומציעה לי את עצמה גם אני לא הייתי מסרבת."

המורה נראתה כמי שבלעה את לשונה.

וויכוח סוער התחיל בין אותה בחורה לבין כשבע בנות אחרות, ביניהן אני.

אם חשבנו שהיא דעת מיעוט, סימן לחוסר שפיות וראיית עולם מעוותת, חטפנו סתירה לפנים.

אט אט הצטרפו אליה עוד ועוד בנות, מחזקות את דעתה.

המורה שלנו ניסתה להחזיר את המושכות אליה, ושאלה אותה ואת אלו שתמכו בדעתה האם ילדה קטנה מסוגלת באמת לרצות דבר כזה, להבין את השלכותיו.

התשובה הכתה גם אותי בתדהמה.

התגובות נעו בין "זו הבעיה שלה" ובין "זה בכלל לא אונס".

הדיון הוסב פתאום לדיון על אשמה והטרדה מינית.

לפחות שליש מהכיתה זרקו הערות על השפעת סגנון וצורת הלבוש על הטרדה מינית ותקיפה מינית.

פתאום קלטתי כמה שזה דבר שכיח.

כמה בנות, בנות- לא בנים, מאמינות שהטרדה מינית תלויה, באיזו שהיא צורה בבחורה שעוברת אותה.

זה עצוב שבנות חושבות ככה, וזה עוד יותר יותר עצוב שזה דבר שיגרתי ושכיח.

איך המורה שלי אמרה בסוף הדיון?

"אם אלו פני החברה שלנו, עד לאן הגענו?!"

וכמובן שכל הרשת סוערת מדיונים על הנושא.

הבלוג של mybody הפך למוקד לוויכוחים, והכתבה עליו ב-ynet רק הוסיפה לכל העניין.

ואני שוקלת לעשות על זה עבודה בסוציולוגיה.