אז...מנדל'ה, כפרע עליו, חזר אלי סוף סוף!!!

ולאחר חיבוקים, נשיקות, ושאר מעשים מגונים אפשר לחזור לפעילות שוטפת.

איך היה בתאר"ן?

כיף שלא יתואר.

הכרתי הרבה [וכשאני אומרת הרבה אני מתכוונת לזה] אנשים מיוחדים ומופרעים וגם סתם מפגרים מכל הארץ בערך, עשינו צחוקים, ובכלל, היה אחלה ניקוי ראש שבעולם.

וזה גם שיכנע אותי שכדאי לי לצאת לקורס מדריכים בקיץ הבא, למרות שזה קורס קורע תחת של שלושה שבועות.

זה יתן לי הרבה מאוד ידע, שדרוג קל בדרגה, וגם אופציה להרבה מאוד כסף בהדרכה אחרי הצבא.

ביקשתם [מי שאני מדברת עליו- יודע!] ספיישל המחלקה הטיפולית והנה, קיבלתם.

***

אני, על הנסיעה של רון לאנגליה: "מה בכלל תעשה שם עם סבתא שלך?!"

רון: "נלך לראות את איצטדיון וומבלי..."

אני: "בסדר, אבל מה תעשו בכל שאר הזמן??"

רון: "יש עוד איצטדיונים."

***

אושרת: "אם היה לך גבס, איך היית קוראת לו?"

הילה: "גבסו."

***

דיקלה, אליאור, הילה ואני הולכים ברחוב...

דיקלה: "בואו נדלג!"

כולם: "יאללה!"

כולם משלבים ידיים...

דיקלה: "היכון, הכן- דלג!"

***

הדר ואליאור שרים שיר של רן דנקר [כשאת איתי. פיכס].

אליאור: "ויש לך הגנה שבליבי בוערת..."

הדר: "אה, פיירוול!"

***

אליאור וטלי מתווכחים...

אליאור: "זונה!"

טלי מחפשת מה לשלוף עליו כדי להרביץ לו, דוחפת יד לתיק שלה, שולפת חזייה שחורה ומנופפת אותה מול אליאור באיום.

עד שהיא קולטת איזה נשק קטלני יש לה ביד...

וואו, ממרחק של זמן זה כבר לא מצחיק כל כך...

איך העיצוב?

הייתי צריכה שינוי.

לילה טוב ושבירת צום נעימה לכל מי שצם [כמוני, לצערי].

כמו בכל שנה, גם השנה מתגייסת אמי היקרה, יחד עם מיטב מורות ארצנו הקטנטונת לבדיקת הבגרות השנתית בספרות.

ויופי טופי לכולנו [בטח יופי טופי, זה בוכטות בלתי מבוטלות, חברים].

הבעיה היחידה היא שאני מנוטרלת בזדוניות מכוונת מחברי היקר, הקופסא המהממת- מנדל'ה.

מנדל'ה ואני עשינו דרך ארוכה.

לפני שנתיים וחודשיים קיבלנו אותו.היה בו המון- סוליטר מסכן, אופיס שנת-עבר-זמנו, ו-ווינדוס 98 אומלל שנראה לי כמו מליון דולר מינימום באותה תקופה [אח, היו ימים. גם לילות היו, אגב. הרבה לילות. בעיקר לילות].

מה לא עשיתי איתו?

שיחקתי סוליטר, עשיתי מצגות בפאוור פויינט, שיחקתי סוליטר, הדפסתי ברכות לימי הולדת, שיחקתי סוליטר, התפעלתי משולחן העבודה הכחול והמהמם שלו...שיחקתי סוליטר, כבר אמרתי?

זה לא כאילו אני באמת יודעת לשחק סוליטר או משהו, סתם ניסיתי לעשות רושם על מנדל'ה, שלא יחשוב שרק הוא יודע לעשות פה כל מיני דברים מתוחכמים.

כעבור כמה חודשים, עם תום הקיץ הכי מעפן שיכול להיות, בין כיתה ח' ל-ט', השתדרג לו מנד'לה לווינדוס XP מצ'וכלל, איתו אנו צועדים, יותר נכון צולעים, עד היום.

כעבור עוד כמה ימים, התקנתי לנו אינטרנט לתפארת ה-750 ק"ב לשניה שנראו לי כמו אוצר.

וכעבור פחות מיממה, נפתח הדבר המחורבן הזה, שהיה רוצה להיקרא בלוג, אבל הוא לא.

אז כן, מנד'לה, יקירי, הייתה לנו תקופה מאושרת יחד, וכנראה שמעתה והלאה תצטרך לשרוד לבדך [או לפחות לשלושת השבועות הקרובים] את מסע הנידנודים של האשה והאגדה [והאגדה הזאת מעצבנת, תאמינו לי].

היה שלום.

[כן, אני אוריד כאן נוכחות בזמן הקרוב, וזה יהיה עצוב מאוד לכולנו. או שזה יהיה עצוב רק לי. ולמנד'לה כמובן]

הבוקר חסמו את היציאה מהאיזור שלנו לכיוון תל אביב, פתח תקווה וכל מה שמתקרב למשהו שנראה כמו עיר.

יצאנו מהבית לעבודה, אבא ואני, שמחים לקראת עוד יום עבודה נהדר [כן, בטח], כשפתאום ראינו פקקון קטן אחרי היציאה מהישוב.

אחרי הפקק עמד ג'יפ של צה"ל ומסביבו עמדו מלא חיילים שלא נראה היה כאילו בראש שלהם לזוז.

חיכינו איזה 10 דקות, ואז פתאום כל מי שהיה בראש הפקק התחיל להסתובב ולחזור אחורה.

אבא שלי יצא לשאול את החיילים מה נסגר, והם אמרו לו משהו כזה:

"אין, היום לא נוסעים לתל אביב! היום לא עובדים, לך הבייתה!"

אבא שלי לא ידע אם לצחוק או לבכות.

איך שהוא הצלחנו להתפלח בין הג'יפ לבין החיילים ולנסוע עוד קילומטר.

ואז אבא שלי, החכם באדם, עשה את טעות חייו והחליט שכדי לעקוף את כל המחסומים אנחנו ניסע עד למחצבות של אריאל, ונחתוך לכיוון ראש העין בשביל עפר שפעם, לפני כמה שנים, הוא נסע בו והגיע עד ראש העין.

נתחיל מזה שהגלגלים שלו צריכים לקבל צל"ש על העמידה בתנאים המחפירים שהוא הציב להם.

כמעט התהפכנו.

נמשיך מזה שהגענו עד לראש העין בסוף, אבל השביל היה חסום לכלי רכב והשער היה נעול.

ונסיים בזה שחזרנו את כל הדרך חזרה בשביל המחורבן [והארוך. מניאק] ועמדנו בפקקים ובמחסומים כמו גדולים.

להבא, ילדים, תדעו לא להתחכם.

צה"ל יותר חכם מכם!

שכחתי לספר שביום חמישי שעבר הורידו לי את הקוביות וגם הייתי בהופעה של עברי ואביב באשדוד.

הייתה הופעה מדהימה והשיניים שלי חלקות מתמיד.

הפ הורי.

אני חוששת שאני מתמכרת לכוכב נולד. הצילו.

ג'קו, בוא קח אותי! [ותירדם עלי. או על החולות, איך שבא לך]

אני רוצה לראות את "הבועה"!!! גל אוחובסקי מאמי, אני רוצה לראות את הסרט הזה כבר.

למה אין אותו בשום מקום שמתקרב לאיזור שלי? למה???

טלי, אולי יש אותו בסינמה סיטי?

עדכון: יש אותו בסינמה סיטי! הולכים! יאללה! עכשיו!!!!!

אהמ.

אוקי, נרגעתי.

ובמחלקה הטיפולית להיום:

טלי: כן, הם ראו את "יש לה ביצים".

רון, מתחלחל: "מה?! אש לביצים?!?!?!"

עד כאן להיום.

ואל תשכחו- לא מתעסקים עם יס"מניקים! הם שחורים, אפלים, ומזה מאגניבים. כמו בלוגרים, בעצם.

עדשה.

אני יודעת!

אז...פרוייקט 4X4, שהועבר אלי ממרגי.

[הרשתי לעצמי להוריד קטגוריות שאין לי מה לכתוב בהן ולהוסיף כמה משלי]

ארבעה דברים שאינכם יודעים עלי:

1. אני מתעבת את חלומות הטיול הגדול להודו שרווחים בקרב משוחררים טריים וסתם מסטולים, אני בכלל מעדיפה את אירופה.

2. מעולם לא חלמתי/שאפתי/רציתי להיראות כמו דוגמנית, או להיות אחת כזו. זה תמיד נראה לי מטומטם. [לשם הבהרה- אני גם לא נראית ככה. אגב, גם "הדוגמניות" אף פעם לא ראיתי, אבל היי, זה כבר סיפור אחר]

3. בחיים לא קראתי ספר מסדרת "צמרמורת".

4. כשאני רואה דף, אינטרנט בדרך כלל, באנגלית, אני כל כך נבהלת מהכמות הבלתי אפשרית של מילים באנגלית, שאני מוותרת עוד לפני שאני מנסה בכלל לקרוא.

ארבעה סרטים שהייתי רואה שוב ושוב:

1. גטקה [או בתירגום העברי: "מה קרה בגטקה"].

2. המנדולינה של קפטן קורלי.

3. מטריקס הראשון.

4. דו"ח מיוחד.

5. ספרות זולה. רק כי אף פעם לא הבנתי עד הסוף את הסרט הגדול הזה.

ארבעה ספרים שהייתי קוראת שוב ושוב:

1. הארי פוטר/ ג'יי. קיי רולינג.

2. ארבעה בתים וגעגוע/ אשכול נבו.

3. באדולינה/ גבי ניצן.

4. מדריך הטרמפיסט לגאלקסיה/ דוגלאס אדאמס.

ארבעה מקומות בהם גרתי:

1. פתח תקווה.

2. שפייה [אני לא בדיוק יודעת אם זה קיבוץ או לא...]

3. חדרה.

4. חור התחת המפורסם שלי.

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת:

1. אבודים.

2. חברים.

3. סודות החיים [לצערי הפסיקו לשדר את הסדרה המעולה הזו בערוץ שתיים ואני לא מוצאת מאיפה להוריד :(].

4. ניפ/טאק. בגלל הגאונות הוולגרית שלהם.

ארבעה אתרי אינטרנט בהם אני מבקר על בסיס יומי:

1. נענע, דף הבית.

2. הדואר של וואלה.

3. ישרא בלוג.

4. אתרי הורדות למיניהם.

ארבעה דברים שאני אוהב לאכול:

1. מאכל סורי שהתירגום שלו מערבית הוא "אורז חמוץ". המתכון היה אפילו במדור של שרי אנסקי פעם.

2. המבורגר ספרדי של בורגר ראנץ'.

3. קוטג'.

4. כל סוגי הקובות העיראקיות שקיימים [ויש מעל 30, אבא שלי ספר].

ארבעה מקומות שהייתי מעדיף להיות בהם עכשיו:

1. אוסטרליה.

2. ארצות הברית.

3. איטליה.

4. כל מקום שבו המשפחה שלי לא נמצאת בו.

ארבע התמכרויות שלי:

1. נסטי אפרסק.

2. שוקולד מריר.

3. גבינה צהובה.

4. ישרא בלוג.

אם למישהו בא לענות על החרא הזה, שרק ירים אצבע ותגובה ויקבל בכיף.

עריכה: הנה האנשים שהתנדבו [או שאני החלטתי לנדב אותם בחן] לקבל את הפרוייקט:

רון, הדר, וקונספירציה לא רוצה, וכנראה שגם נדפקתי גמור, אז 'לעד מקבל את הרביעי.

עוד עריכה: גם Golden Slumbers ביקשה וקיבלה. טוב, בסדר. קונספירציה כן רוצה.

וגם ‡Nona‡ רוצה.

גוד לאק.

"די, תעזבו אותי! לא רוצה להחליף נורה, לא רוצה להכין ארוחת ערב, ולא רוצה לתקן את המזגן!".

אבא שלי די התחרפן, ופחות או יותר נכנס לפאניקה מזה שהוא צריך להיות המבוגר האחראי [אני מתחמקת מהתפקיד בתואנות שונות] בשלושת הימים הבאים.

אמא שלי החליטה שהיא נוסעת ל"קייטנת אמהות".

שלושה ימים, קיבוץ שפייה, אמהות מטורללות בגיל העמידה.

כל שנותר לתהות הוא, מה לעזאזל הן הולכות לעשות שם, לשכשך את הרגליים בבריכה? לרכל עד אור אור הבוקר על הילדים? או אולי לנקר בלחמנייה והשוקו שיוגשו להן כל בוקר.

קייטנת אמהות, נו באמת.

הרי כולנו יודעים שזה רק תירוץ לברוח מהילדים האומללים שלהן, ש- אוי, בדיוק יצאו לחופש ומתעלקים עליהן כל היום.

האמת? אני לא מאשימה אותן.

אם אני הייתי במקומן, כבר מזמן הייתי מתרחפנת.

מצד שני, לא אני בחרתי לעשות שלושה ילדים, אז זו לא הבעיה שלי.

אז ככה-

מכיוון שהציטוטים שהצטברו לי בפלאפון הגיעו כבר לכמויות מטורפות ובלתי נסבלות, אבל אין לי ממש כוח להעלות לכאן את כולם, אני אחנוך פינה חדשה, ושמה: המחלקה הטיפולית.

סתם כי נורא בא לי.

אז, במחלקה להיום:

רון יורד על טלי, טלי יורדת על רון, לא זוכרת איך זה התחיל אפילו, אבל הוא אמר משהו על המראה שלה [לא לפני שהיא ירדה על המראה שלו וכו'].

טלי: "סתום! בחור בן 25 התחיל איתי!"

רון: "כמה זמן הוא היה בלי סקס?"

ובנימה סתומה זו, אסיים.

לילה טוב.

עריכה: אגב, הבלוג חוגג שנתיים! כבוד.