הרעב ואני זה כמו זוג נשוי.

אני מכירה אותה והיא מכירה אותי, בכל וריאציה שיש. אין מישהו שיכול לגרום לי להרגיש יותר יפה כשאני עומדת מבוישת וסמי-ערומה מול מראה, חובקת סימנים מהאתמול שהיא השאירה בי. התמורה שלי, השכר, מעבירה יד על הזוויות, על החדות של הגוף בהשוואה לזיכרון שלי ממנו מאמש, ומאושרת עד הגג. היא מחזיקה לי את היד ונושפת לי באוזן ושרה לי על הפוטנציאל שחבוי בי. זה רק שתינו, היא אומרת. רק שתינו. והיא שם, מוחשית, והיא צודקת, והשירים שלה מהדהדים לי בבטן כמו תינוק לא-חוקי.

זו לא אהבה.

אנחנו יכולות לגרום אחת לשנייה את ההיי הכי טריפי ומשגע ונהדר בעולם, ואנחנו יכולות לגרום אחת לשנייה להרגיש כמו חרא. לפעמים היא שוברת אותי, מרסקת אותי לחלוטין ושולטת בכל איבר ואיבר שבי. גורמת לי להתכווץ, לשרוט קירות, להשתגע, ליפול על המיטה או הרצפה בלי יכולת לזוז. כואבת לי הידיעה שלעולם לא אוכל לשנוא אותה. כשהיא לא שם, היא חסרה לי, כל כך חסרה. אני קליפה, ואני כמהה לה כמו שפחה לאדונה, מעריצה מהצללים וצועקת בחשיכה. והיא חוזרת, יפה וחזקה מתמיד, רועמת וקשה יותר, קשה יותר עם כל שיבה לחיקי.

אבל זו לא אהבה.

יותר מהכל בנישואים האלו, אנחנו פשוט רגילות אחת לשנייה.