היי, אני כרמל.

ילידת סוף הקיץ של 91', אבל בנפש, בעצם, נולדתי אי שם בשנות הארבעים-חמישים.

אם יום ההולדת של אדם אומר עליו משהו, במקרה שלי זו תחושת המר-חמוץ-מתוק שבקיצו של קיץ. ההחמצה, האכזבה, לאחרונה אני שמה לב שזה מוטיב חוזר בחיים שלי.

אני נורא רוצה לתאר מי אני, אבל אין לי מילים.

פרח קיר, אולי? פרח קיר, שעושה אלרגיה. מהסוג שלא שמים לב אליו, או לחלופין: לוקח הרבה יותר מדי תשומת לב. כן, אולי.

אני לא הילדה המבוישת שכובשת בנים בטוב לב ובאדיבות שלה. אני לא נסיכה של דיסני. אני חרא כמו כל בן אדם בעולם הזה. אני גם לא הביצ'ית שמחליפה את דמות הגבר בחיים שלה כמו גרביים. אני כרמל, ואני בעיקר מנסה למצוא נתיב כלשהו בחיים. אני זאתי שאין לה (הצהרה פשוטה, תפרשו את זה איך שבא לכם).

לפעמים נדמה לי שאני מכניסה את עצמי לצרות בכוונה. מנסה לסבך את החיים שלי, לתת מטרה, כיוון. כי ברגע שאין לי את זה, אז אני יושבת בחדר על הרצפה, תופסת את הראש בידיים ואומרת "יא אללה, איזה שיעמום כרמלי, אם היו כותבים עלייך ספר, זה בטוח היה ספר ילדים".

זו הסיבה, אולי, שאני משנה את עצמי לחלוטין כל כמה חודשים. ממש זיקית, אמנית התחפושות. אני ברווזון מכוער ומנסה להסתתר.

אין בי הרבה אומץ, וחבל. הייתי מתה לעבור על החוקים, למרוד בהכל, אבל אני מורדת בעיקר בעצמי. אני מציגה אשליה של קיר ברזל כבר כמה שנים טובות, טקטיקה של תקיפה. להיות הראשונה שיורה, רק לא להיפגע, לא לוותר בלי קרב. אני מושפלת בקלות, והשפלה היא אחד הפחדים הגדולים שלי.

אני צריכה פרגונים ומחמאות כדי לשרוד.

אני צריכה חיבוקים עמוקים ושיחות נפש קטנות, לא עמוקות מדי. אני צריכה מישהו שידע לפרש אותי, לקרוא את המסרים שלי בין השורות. צריכה דאגה, צריכה פינוק, צריכה גם להיות זאתי שמצילה אחרים. אני רוצה להציל בן אדם פעם.

אני צריכה להיות הכי, בכל מה שאני עושה. הכי טובה, הכי יפה, הכי מצחיקה, הכי הכל. אני לא, כמובן, ומכאן נובע התסכול שתופס לי חזק את הלב עוד מלפני שידעתי איך קוראים לאמא, ואיפה ימין ואיפה שמאל.

צריכה צריכה, רוצה רוצה, והאמת, ששום דבר מזה לא נמצא בחיים שלי.

אני לא אמנית. ניסיתי להיות. ניסיתי לכתוב, לצייר, לנשום ולהבין ולתפוס מחשבות.

אני לא פילוסופית, לא מוזיקאית, לא קסם.

אני לא אדם עם עומק. לא מיוחדת.

אני ילדה. שטותית, וטיפשה, ופתאטית, וחסרת טאקט לעיתים, וכמהה לאהבה, ונכנעת ליצרים, וקטנה. קטנה קטנה, וחשובה כמו טיפה בים.

לא מצפה לי עתיד מזהיר, ונכון לעכשיו לא מצפה לי עתיד בכלל. אני אובדת עצות והגעתי למבוי סתום.

אני מרגישה את עצמי, את האש הפיצית הזו בתוך הבטן, כבה ונעלמת לאט לאט.

וזה עצוב קצת, לא?

היי, אני כרמל, והלכתי לאיבוד.