Wolf's Rain

לשבת ארבע שעות במוקד, כל כמה זמן בא מישהו להחליף את השקית כשהמכשיר מצפצף.

"אני רעבה. אני צריכה לשירותים."

אז אמא הולכת וכל מה שהיא מוצאת זה שוקו עשוי מים ממכונת שתייה חמה, והאחות מנתקת אותי מהמכשיר שעוקב אחרי הלב שלי, ואני גוררת אחריי את העמוד עם השקיות.

וזה כואב. היא לא מוצאת וריד, המחט בשריר שלי. יוצא אליה דם. אחרי כמה תזוזות וחיטוטים היא מילמלה משהו שדמה לה 'בסדר' וחיברה את הצינור.

ואז לשכב במיטה זרה וסטרילית ולחכות, כשכל מה שיש זה טלוויזיה רחוקה מכדי לראות מה הולך בה עם תוכניות בישול או להמתין לאמא שתפסיק לעבוד לרגע ולשחק בפלאפון שלה.

ואז להגיע הביתה, להודיע לכל העולם שאין מצב שאני יוצאת מהמיטה בקרוב, לאכול קצת אוכל שסבתא שלחה וקצת אלתורים של אמא.

וללכת לישון בשלוש אחר הצהריים.

להתעורר למחרת בעשר בבוקר - בשביל מה? כדי שיכעסו עליי, איך אני מעזה לא ללכת לבית הספר שוב?

כי אני עייפה ורע לי ואני רוצה להתכרבל ולא לצאת מהמיטה ולשמוע מוזיקה ולנגן טוב ולשמוע את האהוב שלי מנגן לי בפסנתר.

וכדורי השמחה שהם נתנו לי עושים לי רע. אני לא רוצה אותם יותר, אבל חושבת שאצטרך לקחת אותם לנצח

מה עכשיו?