מתוך קריאה, שאתה מקשיב לשיר שאתה לא אוהב בכלל. אבל למה שתשים לב? אתה עמוק מדי בלעקוב אחרי רצף של משפטים ומילים ותחביר ומשמעות ו נשימה.
הכול חוץ מנשימה.
כאבי גרון וצינון וחולי ואף אחד לא מאמין לחולשה שהם גרמו לי, והשינה המתוקה לא באה.. לחזור ללמוד כשכל המורים רודפים אחריך ולך בסך הכול בא להתחבר בתוך כוך קטן עד פולין. לקרוא ולכתוב ולפתור שעשועי עיתון ותרגולים, להשיג כמה מטבעות ישנים לאוסף.
לריב עם אבא על חתול, לריב עם הפסיכולוגית שאני חולה (כן, אז פתאום זה נהיה גרוע יותר! מאיפה לי להגיד לך מראש שאני לא באה? ואת לא באמת מצפה ממני לשבת בחדר שלך ולדבר כשאני עם חום ושיעולים, או אחרי עירוי וכל הידיים שלי מחוררות ומדממות.), לריב איתם כי אני אוהבת והם כבר לא וכי אולי גם אני כבר לא צריכה, לריב עם בית הספר כי לדעתם פולין יגרום לטריגר, לריב עם אנשים כי הם טיפשים ואני סתם גועלים וסנובית, ושוב, לריב עם מורים.
המורה לפיזיקה קראה לי סנובית.
הזונה המטומטמת. זה שאח"כ היא נזכרה שגם הבת שלה לא הפסיקה לבכות לפחות חצי שנה אחרי שעברה לאוסטרובסקי, לא עוזר.
אני שונאת אותך, אני שונאת את כולם שם.
כולם חוץ מהמחנכת, בעצם. למה? כי גם היא חדשה וגם היא חושבת שהם טיפשים נורא. אבל מה זה עוזר.
אני באמת לא חושבת שאני יכולה להחזיק מעמד שם עוד.
מה יקרה אם אפרוש כמה זמן אחרי פולין?
יתנו לי פשוט לעשות שם את הבגרויות ולגמור עם זה?
אין לי כוח, אין לי חשק, אין לי סיבולת יותר.
וזה נגמר כבר, כ"כ נגמר שלא נשאר מה להקיא מזה יותר,
אז למה פתאום הוא חוזר בחלום שוב?
כי טל איים בפרידה? כי אמר שאפילו חמישה ימים רצופים שאנחנו ביחד זה כ"כ רע לנו? כי שואל מה אעשה כשנפרד, אם אפגע במישהו או משהו, ואז הזנב חוזר להתקפל בין הרגליים כי הוא לא רוצה שאהיה לבד - כביכול-?
זו סיבה לחלום שבאמת נפרדנו, ואני אצלו, והכול נראה כל כך חי ואמיתי, ודמיינתי ריח אמיתי, והכול נראה כמו שתמיד נראה וכולם שם התנהגו כמו שתמיד התנהגו.
וזה כל כך נגמר וכבר היה כל כך קבור ומאחורי, ויש פוסט שלם שמחכה שגלי תסיים להכין לי את התמונה שלי,
שרק חוזר וצועק כמה שזה פאקינג נגמר.
אז למה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: