אז זה סוף השבוע הראשון שלי לבד?
נגיד.
מאז היום-הולדת. שחוץ מהראשון, היה אולי הכי גרוע
אז אני לבד.
אז בודד לי.
אז אתמול בצהריים כשישבת לידי באוטו וידעתי שכל רגע אנחנו מסתובבים ומחזירים אותך לפנימיה רק כי הם לא הקשיבו לי,
רק בגללם שלא הקשיבו, לא הגענו בזמן ולא היה שלג והכול נמס, ואולי ירד עלינו שלג במשך עשר דקות אבל זה הכול,
ונסענו באוטו ליד גן סאקר בירושליים והיד שלך הייתה על הכתף שלי והיה לי קר,
ופתאום הרגשתי איך כולי מתכווצת לידך וכל הגוף שלי נעשה לא גדול יותר מבקבוק מים,
ופתאום הרגשתי כמו היצור הכי קטן והכי בודד והכי חסר חשיבות בכל העולם הזה,
ופתאום הרגשתי איך כל כך רע לי ואיך לאף אחד מסביב אף פעם אין מושג
ופתאום כשפשוט בכיתי ואף אחד לא שם לב ולא עשה כלום,
הבנתי שאולי לא אכפת לי.
הבנתי שכל עוד אתה כאן, אז טוב לי, וכשלא תהיה..
אז לא תהיה.
וזה לא משנה מה יהיה אז.
כי מה שמשנה זה עכשיו.
ועם כמה שנהניתי לעמוד מחובקת בזרועותיך בשוק מחנה יהודה, כששלג נדבק למשקפיים שלי ומקפיא לי את האף ומכסה את המעיל,
עכשיו אני בודדה ורע לי וכולם סביבי גועליים ואין מה שיגן עליי
ואתה יושב בחדר שלך בפנימייה וקורא להנאתך, או משחק באחד ממיליארד המשחקים שאתה אוהב, ונהנה,
כי אתה לא צריך אותי.
אז..
אז אני אנוכית וגועלית.
וזה מגעיל גם אותי.
אבל..
לא יודעת.
אני כן צריכה משהו קטן לכשאני לבד, כדי שלא אהיה בדיוק לבד, לא..?
אז למה כולכם כ"כ נגד שיהיה לי את החתול הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: