But now that you're home
Won't you rescue me?
I've been trying so hard to be good again
סוףסוף נפטרנו מכימיה להשנה, וזה אומר שאני לא באמת חייבת לראות את המורה הזאת יותר. *תאורטית לחלוטין, כי הם נזכרו שלא סיימנו את כל המעבדות להשנה ובלי זה אי אפשר להגיש אותנו שנה הבאה*
ויתרתי רשמית על לגשת לספרות מחר, אני אגש בשלישי במקום. זה לא בהכרח אומר שאצליח, אבל כבר אין לי כוח שיהיה אכפת לי יותר.
אחרי זה נשאר ללמוד לפיזיקה, אני אולי אוציא בזה 60-70 ושוב, לא באמת אכפת לי כבר. אני פשוט לא רוצה לראות את הפרצופים של המורים האלה יותר.
אחרי פגישה עם פסיכיאטר *אחר* אתמול בבוקר, יש אישור רשמי לזה שהפסקתי לקחת את הציפרלקס (לפני איזה חודש-חודשיים כמעט, אבל על הזין), הוא טוען שלדעתו כדאי להמשיך תקופה בלי נוגדי דכאון, אבל הכדורים לשינה שהוא נתן לי הם תכלאס נוגדי דכאון. נותנים אותם לשינה רק אוף-לייבל וזה. אז אני לא יודעת אם אני אקח את זה עדיין, או בכלל, או פעם ב.
אם למישהו יש ניסיון (של עצמו\מכר\מכרים) עם טרזודיל 100, אני אשמח לשמוע. 'חוכמת ההמונים' קצת יותר מרגיע במקרים כאלה מאשר וויקיפדיה וכו'.
זה מרגיש כ"כ אבסורד. אתמול ובחמישי הייתי במצברוח סבבה כזה, הייתי בסדר גמור. היום לא בא לי אפילו לצאת מהמיטה, בטח שלא ללמוד ובטח שלא ללכת לביתספר המטומטם הזה מעבר למה שממש ממש מכריחים אותי..
השיחה עם הקב"ן ביום רביעי הזה, ובשורה התחתונה מבחינתי.. אני לא יודעת כבר כמה אכפת לי. (וואו, מרתק, בא לך לחדש לנו משהו, פוסטמה?)
אני פשוט אשב לי כאן ואצפה בשתיקת הכבשים שוב ושוב כי זה אחד הסרטים הנפלאים בתולדות האנושות.
"!It puts the lotion on its skin, or else it gets the hose again"
"..Well Clarice, I'd love to stay and chat, but I'm having an old friend for dinner"
פשוט תעשייה שלמה של ציטוטים נפלאים. סרט מדהים, האהוב עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: