בא לי להסתגר בתוך ארגז קטן כזה, אבל להיות הרבה פחות אמיצה ממנה כי פשוט בא לי להתחבא שם מהעולם ולבכות את נשמתי.
אפילו סקראבס גורם לי לבכות, ולא מצחוק בכלל. הכול כ"כ קראנקי אצלי ואני כל שנייה בדמעות בלי שום תירוץ בכלל.
כולנו יודעים טוב מאוד שלחזור לאנטי-דפרסנטס זה לא אופציה. ואני כ"כ עצלנית מכדי למצוא כדורי ברזל שהם לא אבקה ולקחת אותם לא יהיה עינוי לגרון שלי, כשאני יודעת שהעירויים נראים לא כזה נורא בדיעבד אבל באותו זמן היו מעייפים נורא. זה לא אורח חיים טוב.
אני אדבר מחר עם הפסיכולוגית לגבי חלופה ל'שתי פגישות בשבוע שטוחנות לי לחלוטין כל אפשרות לברוח מהבית הזה בקיץ'.
כמובן גם שההורים שלי עסוקים מכדי לבדוק אם הכמעט התעלפות שהייתה לי (כשלקחתי מהכדורי שינה שהפסיכיאטר נתן לי ביום השני ברציפות) היא בגלל הכדורים עצמם או לא, ואני אמורה לעשות דברים כאלה בעצמי בלי לדעת איך, אז אין לזה תשובה. גם לא תהיה.
אני שונאת להיות כאן.
לא אכפת לי כבר אם זה בגללי או בגללם,
אני שונאת דברים ואני שונאת הכול ודברים חייבים להיפסק.
זה נמאס, וזה בלתי נסבל, וזה בלתי אפשרי שכל פעם זה פשוט יעבור בשתיקה.
אני בטח אומרת את זה כבר מיליארד פעם, אבל אני באמת לא יודעת איך אהיה מסוגלת לעמוד עוד שנה במקום הנורא הזה. תגידו מה שאתם רוצים על זה שזה י"ב וזו השנה הכי פשוטה ושעוברת הכי מהר אבל אני אזכיר לכם שוב ושוב שדברים אצלי עובדים אחרת.
זהו זה.
דברים אצלי עובדים אחרת.
ואין שום סיבה שבעולם שאני אהיה זו שצריכה להתעוות כדי להתאים לכם, כשאתם כולם זוועות וחלאות ולא מגיע לכם אפילו שאירק לכיוון שלכם.
אז כדאי שתתמודדו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: