Wolf's Rain

ואני מרגישה כל כך רע, כל כך רע

בעיקר כי זה לא היה קורה אם הייתי מוותרת על לראות עוד תוכנית טיפשית בטלוויזיה..

הלכת לך והתגייסת, ואני הרי לא באמת יכולה להאשים אותך בזה

אבל משהו כן מרגיש לי בזה כאילו זה מנתק אותך ממני.

לא משנה אם תצא יומיות ותשרת שני מטרים מהבית ויהיה לך רשיון ורכב ותראה אותי כל יום,

עכשיו, ברגע זה, אני מרגישה כאילו תלשו לי אותך מבין הידיים. אז מה אם אין בזה שום הגיון.

ואני כל הזמן בפחד. כלשהו. ממשהו. לא משנה מה

בלי הסבר.

ובסופו של דבר ליאפמן צדק, וזה מתסכל אותי שליאפמן צדק.

אז כשדיברנו על זה שאני לא רוצה להמשיך בטיפול, כי אני לא באמת מרגישה שזה עוזר לי, והוא אמר שכל עוד יש מישהו שאני יכולה לדבר איתו על הכול ומתי שאני רק רוצה ומתי שאני רק צריכה, מישהו שאני סומכת עליו או אפילו כמה כאלה,

אז זה יהיה בסדר ולא כזה ישנה אם אני אשאר בטיפול איתה או לא.

ואז חשבתי שכן, שיש כמה אנשים שאני מדברת איתם באופן קבוע ועל דברים שבאמת מעיקים לי

והיו לי

וגם עכשיו אני מדברת עם כמה אנשים, ובאופן די קבוע (יחסית אליי) ועל דברים שבאמת מעיקים לי,

אבל אין לזה משמעות.

כי אם אני מתלוננת עד כדי כך שאני בוכה מול הפרצוף שלכם באמצע הרחוב וכל מה שאתם עושים זה להמשיך לבטל את כל מה שאני אומרת ב'בסדר, נו אז מה, אז אצלי זה יותר גרוע', אז זה מוציא את החשק לדבר איתכם.

בשורה התחתונה, כשאני לא מצליחה להירדם כי אני רק ממשיכה להכניס את עצמי ללופים של מחשבה על משהו שקרה ויכול להיות שאפילו לא הייתה לו כזו משמעות, ואני יודעת שאין אף אחד שאני מרגישה בנוח להתקשר ולדבר איתו או אפילו סתם לבכות לו על הקו עד שיחליף נושא, יצחיק אותי ואלך לישון..

אני מרגישה בודדה.

ותגידו מה שתגידו על זה, זה מה שיש.

בחופש פסח של כיתה ט' נסעתי ישר כשנגמרה הסדנת מועמדים ביאס"א, לאילת - לפגוש שם את שאר הקורס מד"צים שעשיתי באותה תקופה מהמתנ"ס העירוני. זה היה טיול שהיה בגדול כולו בילוי ושוטטות בטיילת של אילת. בעיר יש כמה סניפים של המתנ"ס, אבל בכלל שהבטחתי למישהי שהייתה בכיתה שלי שאצטרף אליה ולעוד שתיים, הייתי במתנ"ס שיחסית רחוק מהבית שלי ולא עם חבר'ה שברגיל הייתי מסתובבת איתם, ואני מדברת כמעט ובלעדית על הבנים. הם היו הערסים הטיפוסיים שלך, מעשנים ושותים כל סופ"ש עד שמזמינים עליהם משטרה, בוטים, גסי רוח, טיפשים ותמיד בחבורה גדולה. באכסניית נוער הם היו כנראה בחדרים שמשני הצדדים של החדר שאני ועוד מישהי חלקנו, אז הם נהגו לטפס דרך המרפסות ולעבור בין החדרים.

פעם אחת אחד מהם 'הלך מכות' כזה עם אחת הבנות מסניף אחר של המתנ"ס, גם מישהי מהכיתה שלי - היא אפילפטית וברושם הכללי (שאחרי שלוש שנים, כבר לא כזה כללי) קצת איטית בראש, בואו נאמר.. היה לי מאוד לא נעים בחברתם של כל הבנים האלה. רוב הזמן 'החלקתי' את זה כי לשאר האנשים שהיו מסביבי לא הייתה כ"כ בעיה. 

זרקתי מין משפט כזה של, "אל תאנסו אותה על המיטה שלי, אין לי כוח ללכלוך" או משהו בסגנון. התגובה? "תזהרי שאותך לא יאנסו על המיטה שלך."

קפאתי, לא עשיתי כלום ולא ידעתי מה לעשות. לא אמרתי כלום לאף אחד, עד כמה שאני זוכרת. כמה זמן אחר כך, אולי באותו ערב ואולי אחרי כמה שבועות, סיפרתי לחבר שלי באותה תקופה את כל מה שקרה, ושזה הפחיד אותי. התגובה שלו? "למה את מספרת לי את זה?" בטון כזה של, "למה שתגידי לי דבר כזה, דבר נורא כזה? מה את מצפה שאני אעשה בנידון?"

ואת כל אתמול בלילה, בלי לזכור אפילו איך הגעתי לחשוב על זה מלכתחילה, העברתי בלחזור על מה הייתי צריכה לעשות, מה הייתי צריכה לומר, ואיך הייתי צריכה להעיף אותם מהחדר שלי ולהשפיל את כל הבהמות האלה. וזה רק הכניס אותי עוד ועוד ללופים של לחץ וחרדה.

והידיעה שאני לא יכולה להתקשר לחבר שלי עכשיו, לבכות לו על זה, ולהרגיש בטוחה מזה שאני יודעת שהוא לא היה מגיב באותה צורה, מזה שאני יודעת שהוא מגן עליי.. רק יוצרת בי עוד יותר טינה כלפי הצבא המטופש הזה שלוקח אותו ממני בבוקר למחרת.