Wolf's Rain

שהיא לא צה"ל, פרסומת להלוואות או שאיבת שומן או הזמנה לגלות את הישועה תמורת מזומנים לרבנים,

שכנראה שכל המטרה שלה הייתה לשמוע את הקול שלי,

גורם לי לחשוב על אנשים שרצו לשכוח אבל פתאום נזכרו

ורק רצו להבין למה.

יכול להיות שזה סתם נרקסיזם ושכמו שאצלי במשך תקופה ההגדרות בפלאפון היו על חסוי, זה כך גם אצל מישהו אחר, וזו בסה"כ טעות במספר,

אבל אני אנושית ובודדה ומעניין לי לחשוב שאולי מישהו תוהה לגביי. אולי אפילו מתגעגע.

אני לא מצליחה להכריח את עצמי ללמוד שוב. אחרי תקופה שבה הצלחתי בערך ואפילו העירו על זה לחיוב ודי פירגנו לי, הגיעו המתכונת והבגרות בתנ"ך ואני לא מוכנה וכנראה שגם לא אהיה כמו שצריך אם לא אתחיל לעבוד ברצינות.

גם אחרי מחצית שלמה שבה דחיתי את המייל לליאורה מתוך טענה שעמוס נורא, הגיע רגע האמת ואם אני באמת רוצה להשלים את היחידה הזו אני חייבת לשלוח לה את המייל הזה. אבל אני לא בטוחה שאני רוצה. בעיקר כי אני פוחדת.

אני פוחדת שאם רק לראות חלק מהאנשים גורם לי להרגיש מזעזע, איך ירגיש לי להגיע לשם, איך ירגיש לי להכנס לבניין ולשבת בכיתה ולהבחן?

אני פוחדת לחזור לזה ולחזור למצב שבו הייתי בשבוע האחרון של אוגוסט והשבוע הראשון של ספטמבר של כיתה י"א. נמאס לי להעביר את כל הזמן שלי בלבכות.

האמת שאין לי כוח לחשוב. אין לי כוח לזוז. אין לי כוח לצאת מהמיטה הזאת ולא עוברות לי בראש מספיק סיבות לעשות את זה.

מדי פעם אני יושבת ונזכרת בכל מיני שיחות שניהלתי פעם: בבחור אחד עם זקן שיורד עליי על זה שאני רוצה למות כי בעיניי 'מיציתי', כשלדעתו עוד לא חוויתי כלום, בלי להבין - למרות שהסברתי - שאני רואה בכל מה שהתרבות שלנו מציגה כ'שגרה בריאה ונורמלית' כמשעמם ופתטי; בשני חברים מתעצבנים  על חברה משותפת על זה שהיא לא בוטחת כל כך בהם ובאנשים בכלל ושהיא לא מתאמצת כשמופיע קושי כלשהו. וזה גורם לי לחשוב כמה שהם טיפשים ולא מבינים כלום עליה ומזכיר לי כמה שאני שונאת את עצמי ואיך שבמשך תקופה ארוכה האשמתי את עצמי בזה שאבא שלה נפטר; בבחור אחר עם שיער ארוך וארוך וארוך שמסביר לי שהאישה באוטובוס לא באמת עצבנית או מתוסכלת, סתם עלתה לה ההבעה הזו על הפנים והיא שמה לב לכך אבל אין לה שום חשק או סיבה לשנות אותה, ואני מסכימה ומתרגשת קצת כי הבחנתי בזה בעצמי גם לפני שהוא אמר; באנשים שאומרים שאני יכולה לסמוך עליהם והם תמיד יהיו שם כשאצטרך, ואני מהנהנת ומסכימה, אבל עמוק עמוק בפנים אני מטילה די הרבה ספק בזה; בשיחות די דרמטיות שהתנהלו על הגג והתוצאה שלהן הייתה לא בדיוק מה שחשבנו; באמא שמספרת שבגיל 5 לגננת נמאס ממני אז היא אמרה שאני מקולקלת ולקחו אותי לאבחון שאמר שהכימיה שלי לא בסדר ואני בחיים לא אהיה מרוצה מכלום ושזה לא אשמת אמא וזה בסדר, וש12 שנים אח"כ הפסיכיאטר אומר לה שזה גנטי וביולוגי והסרת האחריות הזו היא לא כ"כ נכונה, אבל בסופו של דבר כל השיחות האלה לא מובילות לאף שינוי ואני לנצח מתוסכלת.

ואז אני נזכרת בפרק של האוס על האישה שחשבו שיש לה את התסמונת הנדירה ההיא שהיא זוכרת הכולהכולהכול, אבל בעצם היה לה מקרה די פסיכי של OCD והיא פשוט הייתה אובססיבית לגבי עצמה.

ואז אני נזכרת בסיפורים על אשפוז יום ומתחילה להרהר, אולי יהיה הרבה יותר עדיף לי בחדר קטן וסגור שבו אף אחד לא יתייחס אליי