משום מה זו המילה שעלתה לראש שלי כשניסיתי לתאר לעצמי קודם את התחושה שהייתה לי בזמן מה האחרון. לא בטוחה למה דווקא 'נקי', אולי כי יש לה משמעות דומה קצת אבל קונוטציה חיובית יותר מאשר ל'ריק' בהקשר הנוכחי. אני מניחה שזה בסדר מצידי, לפחות חלק מהזמן.
לא עדכנתי (בצורה אינפורמטיבית כזו, שהיא לא לינק לשלוש שניות מהקריסמס ספיישל האחרון של דוקטור הו שמצחיקות אותי עד כדי כך שאני פשוט צופה בהן בריפיט ומגחכת לעצמי) פשוט משום שלא מצאתי בי את המילים הנכונות. או מילים בכלל.
קראתי על זה לפני הרבה שנים, שכחלק מגיל ההתבגרות אנחנו נורא נאורים ויצירתיים ומלאים רגשות וצורך להביע את אותם רגשות, ופונים למגוון מדיות לשם כך. ואז, כשמסתיים גיל ההתבגרות, גם היצירתיות, באיזשהו אופן. נורא נורא קיוויתי שלי זה לא יקרה, למרות שבעצם כבר שנים שאם כבר אני מציירת במחברת, אני מציירת בדיוק את אותו הדבר. היו תקופות שכתבתי דברים, חלק אפילו נמצאים כאן בבלוג, אבל כבר הרבה זמן שאין לי מה יותר. בכיתה י' שמתי לב לזה והשקעתי מאמץ בלנסות לדחות את הקץ על ידי כך שהתחלתי לצייר מגוון רב יותר של דברים וחיפשתי ביקורות חיוביות עליהם מהאומנותניקים שחיבבתי במיוחד. זה ותרגילי ה'מאה מילים על..', שגם חלקם מופיעים כאן בבלוג, היו בסך הכול גסיסה ממושכת של היכולת שלי להביע את עצמי.
יכולת שהשנה התחלתי לעבוד עליה בעצמי, בקול, בעזרת הפסיכולוגית, בערך.
בחודש האחרון וזה שלפניו קרו כמה דברים גדולים. קודם כל, נעשתה פנייה מצד גורמים אחראיים (אמא ואבא, והחברה שאבא עובד בה שמסבסדת את הטיפול שלי) בנוגע למשך הטיפול. הם חשבו שזה יהיה משהו קצר יותר. ואם לא, אז לפחות לרדת ב'מינון', לא? אחרי הכול, אנחנו כבר בערך שנתיים וחצי כבר עם שתי פגישות בשבוע, לא השגנו כלום עד עכשיו?
אז, אמ, לא בדיוק. לא.
כנראה שכן בכמה חודשים הקרובים נרד לפגישה אחת בשבוע, גם בגלל נוחות, גם בגלל לחץ וגם בגלל תועלת. אבל אני מניחה שבאיזשהו אופן אני כן צריכה\רוצה שזה ישאר.
זה נותן לי מישהו אובייקטיבי (ISH?) שחייב להקשיב לכל מה שאני אומרת. חייב, וגם חייב להקשיב. לחוות דעה כלשהי, להגיב.. או אפילו סתם לתת לי להמשיך לברבר על זה כמה שאני רוצה. זו הסיבה העיקרית שבגללה הגעתי למשהו כזה, אני חושבת. אנשים אוהבים נורא לדבר על עצמם, ובד"כ לא כ"כ אוהבים להקשיב. לי אין בעיה להקשיב, אני נהנית להקשיב - וזה נתן לאנשים מסויימים לגיטימציה (לדעתם) לא לסתום את הפה לרגע, ולא להתייחס לזה שגם לי מותר להשחיל מילה שהיא לא "אהה" מדי פעם. אז אנשים מסוימים התרגלו לזה שאני ה'מקשיב-ו-טרון' שלהם, ואז אנשים אחרים התרגלו לזה שבגדול זו המהות שלי, ואז בערך ככה זה נשאר. וגם כשלא, אז דיברתי על דברים שוליים בקיצוניות - כי זה מה שיש 'חלון' להכניס אותו בשיחות.
בכיתה ז' כשהלכתי לפסיכולוג אחר, כל מה שהשתנה היה שדיברתי על כל המלא דברים שמעניינים אותי ופרקתי קצת מהדברים שלא באמת יצא לי לומר לאף אחד. זה, וההורים שלי התחילו להתייחס אלי קצת יותר, והשילוב גרם לי להרגיש יותר טוב.
בשורה התחתונה בעניין הזה, בעצם בשנתיים האחרונות נכון שרוב מה שדיברתי עליו עם הפסיכולוגית שלי היה אוכל (אני אוהבתתתת אוכל) ומה בעצם קרה איתי מאז הפגישה הקודמת, אבל גם כן פניתי אליה עם קשיים שהיו לי והיא כן נתנה לי רעיונות או אמצעים לנסות לפתור אותם. יכול להיות שזה הכול טווח קצר, אבל גם יכול להיות שפעם הבאה שיקרה משהו דומה אני אחשוב 'אז עשינו ככה, אז אפשר לנסות שוב' ואולי זה יעבוד.
ואני מניחה שזה טוב.
זה כן גם נתן לי בסיטואציות מסוימות את הביטחון להגיד בדיוק את מה שאני חושבת, כשלפני כן פשוט הייתי ממשיכה לשבת ולשתוק במרמור.
דבר גדול נוסף שקרה זה שנסעתי ליאסא, לתיקון ליל שבועות. שזה משהו עצום בהתחשב בזה שבפברואר כשפגשתי אנשים משם במיונים לצה"ל פשוט בכיתי מלא. בשורה התחתונה היה נחמד, בסוף מרוב עייפות (ועצלנות? וכאבי עצמות מרוב קור? ובתחילת הערב מהלם כיישיותרמדיאנשיםבלובילמהכ"כהרבהאנשיםאעאעא) לא הלכתי לחלק מההרצאות שרציתי, אבל מהבחינה הזאת כן היה מעניין. מהבחינה החברתית כן הייתי מבואסת טיפה מחלק מהדברים, למרות אבל בגלל (אין הגיון אבל יש. מה עובר על התחביר שלי?) שזה אשמתי כי ניתקתי את עצמי קצת מאנשים.. ואז לצפות שישמחו לראות אותי או שיתייחסו אליי הרבה.. לא.
בעיקר הפעלתי הרבה לחץ נפשי על עצמי, שזה לא חכם כשכבר גם ככה יש יותר מדי - ובטח כשזה לא כ"כ נכון.
אני מברברת. די.
בקיצור, סגרתי מעגל, ואם אפגש עם אנשים בצה"ל אז אני אהיה בסדר. ווהו
דבר גדול 3 - הבגרות במתמטיקה! הוצאתי מאה. פאקינג מאה. לכן, שוקלת להעלות ציון משנה שעברה (סופי 73). אבל, זה דורש לחזור על מלא חומר >: כי גם אם נגיד אני מוותרת על ללמוד מחדש הסתברות, אני כן צריכה ללמוד מחדש הרבה דברים בגיאומטריה (מעגלים ושיט) שלא נגענו בהם השנה בתלת-מימד. כמו כן צריך להכין את עצמי מנטלית למבחן של שלוש וחצי שעות בחודש יולי. המ.
דבר גדול 4 - יש לי עבודה. לא מצאתי אחת שאתחיל בקיץ, יש לי עבודה. משמרת שנייה מחר. כןזהביגפאקינגדיל. פרוטקציות דרך דוד שלי, כמובן, אבל מתחילה לעבוד בחנות נעליים בקניון שרונים. חישבתי שאם אני עושה ארבע משמרות בשבוע החל משבוע הבא ועד ממש לפני שאני מתגייסת (15.12) אני יכולה להרוויח איזה 14.5 אלף שקל. פלוס כספים שאקבל מהמשפחה ליוםהולדת, מינוס כספים שאחזיר להורים על רישיון נהיגה. מלא כסף. מלאאאאא כסף. התוכנית נכון לעכשיו היא להוציא איזה 700-800 שקל מתוך זה על בגדים ונעליים שאני מזמינה מהאינטרנט, עוד איזה 300 שקל על ספרים, ואז.. לוידעת, אני חושבת שנכון לשמור את זה לאחרי הצבא כשאצטרך לעשות פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה. נכון, הפיקדון משלם שנה ראשונה, אבל יש עוד 2-3, תלוי בתואר, ועוד כל מיני דברים של מבוגרים שצריך לחשוב עליהם..
זה נכון מצידי להתחיל בכלל לחשוב על הדברים של מבוגרים האלה, כשאני לא מסוגלת להביא את עצמי לקרוא סיכומים וללמוד לבגרות שלי מחר בכימיה?
מה יהיה אח"כ בהיסטוריה? או עוד מעט בביקורת על המטלת ביצוע באזרחות? או בדברים האלה של מבוגרים שאני חושבת עליהם, איך בכלל אני אשרוד אוניברסיטה (או פסיכומטרי) אם אני לא מצליחה לגרור את התחת שלי ולסיים כבר את י"ב? יכול להיות שפשוט איפשהו במוח שלי כבר סיימתי מבחינתי, ואז כאילו אין למה שאני עושה עכשיו משמעות. לא סביר בהתחשב בזה שלא באמת הצלחתי להביא את עצמי לכדי למידה לכימיה כל השנה כבר.
בעעעעע
להיות מבוגר נראה לי כ"כ לא כיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: