היום בבוקר כשהתעוררתי בפעם האחרונה בארבע ועשרים, הבנתי איך טיילור דירדן מאבד שפיות (וסליחה על הספויילרים). אני ממשיכה לשכוח ולהתנער מלקבוע תור למרפאה ולהשיג הפניה למעבדות שינה, ובינתיים השינה שלי כל כך קלה.. הלכתי לישון בערך בשמונה וחצי אז תאורטית קיבלתי מטכ"לי. היה נחמד יותר אם הייתי ישנה אחוז גדול יותר מהזמן הזה.
בשלב מסוים הייתי בטוחה לחלוטין שהמפקדת שלי כבר הגיעה וכולם בחמ"ל קוראים לי כבר הרבה זמן, שוב ושוב, לקום ולהתעורר.
והרי, זה השלב שבו מאבדים שפיות. כמו ב'חניבעל'. הסדרה הפעם, לא הסרט.
כשאתה לא מסוגל להפריד כבר בין המציאות ומה שאתה חושב שיש בה אבל הוא בעצם חלום.
וזו הנקודה שבה זה הופך להיות מסוכן.
אבל זו עדיין לא הנקודה שבה מפסיקים להתעלם כנראה,
כי במקום להציק לפקידות במרפאה או מי שזה לא יהיה שם שצריך לקבוע לי את התור, הכנו מוקפץ במחלקה. כל אחת הביאה משהו: רטבים, נודלס, ירקות למיניהם, כלי בישול כשרים. ערבבתי וטיגנתי ובישלתי את הכול על -מה היחיד של כיריים?- חשמליים, לקח לנו בערך שעתיים לכל התהליך-בישול-סידור-הכנות-אכילה הזה, אבל לפחות כולן התלהבו והסכימו לנסות לשחזר וגם עם מאכלים אחרים.. אז בשורה התחתונה היה די נחמד.
נראה לי.
תחושת הזמן שלי מתעוותת. השבוע הזה עבר לי כמו שלושה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: