Wolf's Rain

עוברות לי בראש, כבר כמה זמן.

ועם כמה שהייתי מעדיפה שזה יהיה פוסט על כמה משמעותית הייתה עבורי הנסיעה לפולין, היא לא הייתה. כי לא הייתה לי. זה יהיה סתם פוסט קטנוני על קונפליקט הצומי שלי.

כי בגדול אני עדיין די מעדיפה את כולם מתים, אבל מדי פעם אני רוצה קצת התייחסות מהסוג הנחמד כדי לא להרגיש עד כדי כך לבד. בעיקר הייתי מעדיפה לקבל את ההתייחסות הזו ממך, אבל אתה מתרחק ממני.

הכי קל להאשים אותך בכל המחשבות האלה שעוברות. הכי קל, כי זה שאני תקועה בעבר ובחלקים הגרועים שלו ושכל זה רודף אותי כל יום, כל הזמן, זה מצב. זה מצב ידוע, ולא בהכרח מצב ניתן לשינוי. האשמה בקיום המצב הזה היא אני באופן כמעט בלעדי, אבל בכך שבכל פעם שהוא חוזר לתודעה ומשפיע - הוא נשאר ולא עוזב במשך הרבה מאוד זמן.. בזה אפשר להאשים אותך, וזה יהיה מוצדק.

תגידו כמה שאתם רוצים שאני ילדה קטנה ושהחשיבה שלי תקועה כחשיבה של ילדה קטנה, ובין אם זה נכון או לא נכון-

אני תקועה עם מחשבות גועליות על אקסים וניצול בידי אקסים וניצול של אקסים וכל הגועל שקשור, כי התחושה החד משמעית היא שאיתם, כשהיינו רחוקים, הם עשו יותר מאמץ לדבר איתי. יותר מאמץ למצוא זמנים להיות איתי ויותר מאמץ להתייחס אליי.

אתה, לעומת זאת, עשית רושם של קרוב רק כשזה היה נכון פיזית וכל מה שהיית צריך לעשות כדי להגיע מהחדר שלך לשלי היה ללכת עשרה מטרים ולעלות כמה מדרגות. ותאמין לי שהם היו אנשים יותר רדודים ממך עם חיים הרבה יותר דלים ממך. והם מצאו על מה לדבר

אז אולי אני עושה טעות מתמשכת כשאני יוצאת עם בתולים וכשאני יוצאת איתם אחרי שלא הייתה להם חברה אמיתית לפני כן. כי מה שאני מצפה לו, או מחפשת, זה לא "טוב אנחנו מוגדרים בסטטוס אז כשנלך לאותו מקום נחזיק ידיים ואולי נשב אחד ליד השני בחדר אוכל אבל בטח לא וחוץ מזה שומדבר לא משתנה (חוץ מציפייה וניסיונות בלתי נדלים של הבחור לסקס)". אני מצפה לנחמה, ולמקום בטוח.

אני לא יודעת מה זה אומר באמת כשאתה אומר 'אני אוהב אותך', כי לומר את זה אף פעם לא מגביל אף אחד מלהתנהג דוחה או לשנוא או לכעוס, ולא לומר את זה לא מגביל אף אחד מלחבק ולנחם ולדאוג ולהגן. וזאת עוד בעיה במוח שלי, בדיוק כמו זו שהובילה לניצול. שאני פשוט לא מבינה.

ואתה איכשהו כבר שנה וחצי מדבר רק על כמה שאתה שונא את הבית ואת העיר שלך וגם די את המשפחה שלך ואת כל הOCD שלך שזה גורר, אבל עכשיו פתאום כשזה להיות איתם או איתי, אתה מעדיף להישאר בבית. וזה בלי קשר לכמה זמן לא נפגשנו, והאמת שזה לא חייב לשנות כמה זמן באמת לא נפגשנו, כי אתה במהלך היום-יום שלך לא עושה פאקינג כלום (כמו שאתה בוכה לי) ואני תקועה עם הביתספר ועם כל האנשים וכל העבודות ואני אשכרה חייבת לעשות משהו כל הזמן ואף אחד לא יניח לי עד שזה לא יצא מושלם.

אז אני כבר לא מבינה אותך, כבר לא מבינה מה אתה רוצה ודי מטילה ספק בך ובכל מיני דברים שאמרת לי. (בעיקר, לצורך העברת הנקודה, עשרות סיפורים מנופחים וניסוחים פואטיים שסיפרת כשניסית לגרום לי להיות איתך. שאותם, כמובן, אתה מכחיש.)

הפוסט הזה הוא בעיקר הרבה קיטור והרבה תסכול. פשוט כי אני מרגישה נורא לבד, באופן מחליא, ואתה רק מתרחק ממני עוד יותר. שלא לדבר על זה שאתה עוד מעז לכעוס עליי כשאני חושבת על אקסים.

אני מפחדת כל כך, וסתם פתאום, וזה בכלל אבסורד.

ראיתי את כל הפוסטים של מארבל הורנטס, ואז המשכתי לחפש עוד קצת עדויות במקומות אחרים, להבין..

אבל אי אפשר באמת להבין, זה מה שכל העדויות אומרות. חוץ מזה, כל זה היה מזמן..

אז למה דברים תמיד חייבים לחזור אליי כל הזמן? למה עבר לא יכול להשאר בעבר?

למה אני צריכה שיהיו לי סיוטים צלולים על סלנדר-מן, כאלה שבהם אני מתעוררת במיטה שלי, נלחמת בשיתוק-שינה כדי לצעוק ולקום ולברוח מהדמות הגבוהה והרזה, החליפה חסרת הפנים שעומדת למרגלותי?

למה לפני שעה, בנסיעה עם אבא בריינג'ר בשדות, אני בטוחה שכל רגע אראה אותו איפשהו, מאחורי שיחים? והנה - זה הוא שם! אבל בעצם זה סתם החזר מחלק אחורי של תמרור כלשהו.

אני מרגישה היסטרית וזה מטומטם.

אני מרגישה איך עוד שנייה חרדה חסרת ביסוס משתלטת עליי ואני לא מסוגלת לעשות כלום מול הפחד.

ואז מה?

מה אעשה אז?