אתה לוקח נשימה. אחת, עוד אחת. רגל אחר רגל, צעד אחר צעד, אתה מתקדם במעגלים קצובים לפי סדר שקבעת מראש.
אתה מספיק בסוף אבל אתה נשאר סמוק ומתנשף, גרונך ושרירי רגליך מתוחים ודואבים מהמאמץ.
אתה שותה מים, ציונך נרשם ואתה ממשיך ללכת במעגלים כדי להעביר את הזמן. אתה מדבר, מנסה להסיח את דעתך מהכאב והצורך להתיישב ולנוח מתוך הידיעה הברורה כי זה לא מה שיקל עליך.
אתה יושב.
אתה מכוון עליך את פתח האוורור שמעליך באוטובוס, פותח את הספר, ממקם את האוזניות.
אתה חוזר הביתה ומתקלח, עוד מרגיש את האדרנלין זורם בגופך.
אתה שוכב.
עטוף היטב בשלוש שמיכות פוך עם מחשב נייד על ברכיך,
אתה מקליד.
אתה חושב.
מבחין בכך שהקראת לעצמך את אחד המשפטים בטון דיבור ואינטונציה של מישהי אחרת, אתה נזכר בערב שעבר במועדון הירוק. אתה נזכר באנשים כמוך שעשו צעד מרשים וחשפו דברים שיצאו מחדרים חשוכים בנבכיהם. אתה נזכר בתגובות אוהדות וחמות כלפיך, וממך כלפי אחרים. אתה נזכר בתגובות שהגיעו בשבוע שלאחר מכן - אחרי שהקטע שהקראת פורסם בעיתון.
אתה קורא, ואז חושב שוב.
למה כל זה בגוף שני, ולמה כל זה בלשון זכר?
אתה לא יודע. אתה לא בטוח אם אתה מבין, ולמה, אבל אתה בסדר עם זה משום מה.
אתה שומר.
אתה מכבה את המחשב, מחבק בובות פרווה שהן מתנות מאנשים עם השפעה עצומה עלייך, והולך לישון.
אתה חולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: