בזמן האחרון, בגלל השילוב המבגר של סיום י'ב ויום-הולדת שמונה-עשרה, מברכים אותי הרבה. מברכים על ההישגים המשמעותיים שלי בשנתיים האחרונות, שאני לא רואה אותם כאלה משמעותיים.
בסוף כיתה י' לא ראיתי את עצמי מסיימת תיכון. לא בטוחה אם משום שלא חשבתי שאהיה מסוגלת להביא את עצמי לכדי כך, או פשוט כי קיוויתי שלפני כן אוכל להתגבר על עצמי ולאזור את כל האומץ הדרוש כדי להתאבד. גם ראו את זה עליי לאורך כל שנה שעברה. במחצית השנייה של כיתה י'א קיבלתי עירויים של ברזל לווריד ופחות או יותר ויתרתי על להגיע לבית ספר לדברים שאינם נוכחויות חובה משמעותיות ממש - כמו בגרויות, מבחנים רגילים או מבחני מגן. הסתפקתי בציונים העלובים והלא-כל-כך-משקפים שהוצאתי במבחני הבגרות.
הקיץ חלף כמו שזמן אמור לחלוף - בקצב משלו, לא מהר מדי ולא לאט מדי, לא מושפע מהתחושה הסובייקטיבית - ושנת י'ב התחילה. איפשהו במוח שלי אני לא חושבת שהרגשתי אחרת פרט לרעיון כללי כזה שריחף בשולי התודעה, שהשנה אשקיע. זה רעיון כללי שמופיע בתחילת כל שנה, ועל זה כל מי שהיה תלמיד אי פעם יכול להעיד, וככה זה היה גם אצלי (חוץ מי'א, כמובן, שאותה התחלתי בשאיפה מעוררת הרחמים לנסות להעביר כמה שיותר ימים ברציפות בלי לבכות בהיסטריה או להשתין במכנסיים). אבל השנה זה הרגיש קצת יותר דומיננטי מבעבר, ובסופו של דבר אני מניחה שהציונים שלי מספקים so far.
בגדול אני מוצאת את עצמי לאחרונה בתחושה די שלמה עם עצמי לגבי ההוויה הכללית שלי, vague as this sentence may be.
אבל זה כשאני רגועה.
החל מממש קצת לפני היום-הולדת (וגם עכשיו, וכנראה שגם לכל השנים הבאות בהן אחיה), כל מיני דברים שונים מנסים להדגיש בפני את ההוויה של 'להיות מבוגר', את ההתנהלות של זה,
ואת העובדה שזה עכשיו מה שאני.
ואני מאוד לא אוהבת את זה.
התחלתי לעבוד בחנות נעליים, ואעבוד בה (אם ההתנהלות שם תיישר קו לצורה הגיונית) עד לגיוס שלי. אני כרגע נמצאת בין שיעור 32 לשיעורים 33-34 (כפול) של לימודי נהיגה, בדרך להשגת רישיון. הרב-קו שלי שינה פרופיל מ'נוער' ל'רגיל', לחשבון הבנק שלי יש עוד חודשיים וחצי לפני שיוקפא שבהם אני צריכה לדווח שאני בת 18, אבל אם בעת הדיווח יש שלושה חודשים או פחות עד הגיוס שלי, אפשר ישר להעביר אותי לפרופיל 'חייל' ואז אני לא משלמת עמלות. בינתיים. אני צריכה להחזיר להורים שלי חלק מהכסף על השיעורי נהיגה, ועל השאר, שמעכשיו ועל הטסט - לשלם בעצמי.
לסוע בתחבורה ציבורית עולה לי כפול משעלה לי עד עכשיו, אקבל משכורת (אולי אפילו לא מלאה) רק בעוד כחודש
ובינתיים המסקנה הכי ממשית שהגעתי אליה היא שהמהות האמיתית של להיות מבוגר זה לדעת להשלים עם האומללות שלך ועם העובדה שאתה מבזבז את כל החיים שלך כדי להרוויח כמה שיותר כסף - כדי לתת כמעט את כולו לאחרים שיש להם כבר.
אני לא אוהבת להשלים עם האומללות שלי.
אני נלחמת עם האומללות שלי.
כשאני עושה דברים, אם אני כבר מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה ולהרחיק את עצמי מהמחשב (ומהגלידה. אמא קנתה לי בן&ג'ריז..3>) אני מנסה לעשות את הדברים כמה שיותר כמו שצריך. אינ מנסה להראות שיש ביסוס, שיש סיבה הגיונית לזה שסמכו עליי לעשות את הדבר הזה מלכתחילה.
להיות מבוגר זה הפוסטים האלה ב9גאג של "מקפיד להתאפק עם החרבון של הבוקר עד שאני מגיע לעבודה כדי שישלמו לי על -כל- החרא שאני עושה".
וזה רע. כ"כ רע.
אפילו יותר רע מלהיות הבן טיפש-עשרה האומלל הזה שבטוח שאף אחד אחר לא חווה את הקשיים והבעיות שלו והוא האדם היחיד במערכת השמש הזו וכנראה שביקום כולו שחש כאב שכזה, למרות שזו המחשבה הכי נפוצה שיש, מיד אחרי "איך חומייני חכם מספיק כדי להכנס דרך החריצים במסילה של החלון, אבל טיפש מספיק כדי לעוף head first לתוך קיר ולצפות שיצא ככה מהבית?"
ועל זה מברכים אותי.
בפעם הראשונה שזה נאמר לי, הסכמתי עם זה קצת. כי בכל זאת, כן יש כאן הישג כלשהו. קטן.
אבל אחרי הפעם הראשונה, ואחרי הסיבוכים שמשרדי ממשלה וגופים טרחו לשים בפניי כ'ברכה ליום ההולדת' -
(כן. הקטע עם הבנק והרב-קו. זו הפעם השנייה בכ3 חודשים שכל מה שהיה טעון על הרב קו שלי נמחק, כשבפעם הראשונה זה היה כי נאבד והייתי צריכה לחכות שבועיים עד שינפיקו לי חדש - ובינתיים בזבזתי תקציב ת"צ של חודש וחצי על הנסיעות) -
זה קצת מוציא לי את המיץ. וזה לא שיש לי כ"כ הרבה מיץ מלכתחילה. אני יותר אגוז בקטע הזה מאשר תפוז.
וזה גורם לי להתחרט עד עומקי נשמתי על ה'הישגים' האלה שכל כך מעודדים אותם לברך אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: