אחת מהסיבות שבגללן רציתי להיות איתך, היא שלמרות שלאנשים אחרים אתה לא כזה נחמד - אפילו מגעיל לפעמים - אליי אתה מתייחס כמו שצריך. מכמה גורמים, כנראה. קודם כל, אתה נחמד לאנשים שחשובים לך, או שמוצאים חן בעינייך, ויש משהו מחמיא נורא בזה שאני אחת מהם. חוץ מזה, אני הרי גם לא כ"כ אוהבת אנשים (בלשון המעטה), ואז נראה לי לגיטימי באיזושהי צורה שזה היחס שהם מקבלים ממך.
אז אם אני אדם שלכאורה יש לו עדיין משמעות כלשהי בעיניך, אני מצפה שתמשיך להתייחס אליי ככה
גם ברגעים שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתם,
גם כשהגוף שלי לא משתף פעולה, גם כשאתה לא מקבל מין
ואם עוד פעם אחת תנתק לי ככה, אני אתן לך כזאת סטירה לפרצוף שלא תדע מאיפה זה בא לך
ואם עוד פעם אחת תחליט שאתה פשוט לא רוצה לדבר איתי יותר, לא אתמול בערב ולא היום בבוקר ולא לאורך כל שאר היום,
אז כנראה שזאת תהיה פעם אחרונה שתחליט משהו שקשור אליי או למושג של 'אנחנו' שכולל אותך ואותי. פשוט כי זה מה שזה משדר, ואם זה מה שאתה רוצה וכל כך נואש להשיג שאתה מתנהג כמו דוש, אז מי אני שאעצור בעדך.
אתה חושב שלי זה לא מכאיב? אתה לא יכול בו זמנית גם להגיד שאני אחת מהחבורה בפני עצמי וגם להגיד שהם חברים שלך יותר משהם חברים שלי. גם אם אתה באמת יותר קרוב לבלומבי משאני.
ואנוכי ככל שזה יהיה, יש בזה משהו שמכאיב לי פי שניים - כי אני כבר כן אמורה באיזשהו אופן לדעת איך להגיב כשהורה של חבר טוב מת מסרטן, כי כבר הייתי שם פעם. במקום זה אני סוגרת את החנות לאיזה חצי שעה ומנפנפת לקוחות כדי לבכות קצת בשירותים.
שלא תעזו להגיד לי מה אני שווה ומה אני יכולה ומה לא.