לדעתי, אולי אפילו קצת יותר,
מאז הפעם האחרונה שחתכתי את עצמי.
ואז הגיע אתמול.
כי שלשום, כל העולם החליט להיות מלא בלקוחות פוצים מעצבנים עם ילדים חסרי חינוך, ואנשים שהיו חברים פעם אבל עכשיו אני כבר דמות שולית, ומנהלת שמתרצת כי 'המנהל אזור אמר לה' אבל הוא בחופש ומי אנחנו שנטיל ספק בזה שהיא צריכה לעבוד 170 שעות בחודש אז ה120 שעשתה זה לא נורא למרות שנתנו 400 לכל הסניף ואנחנו ארבע עובדות גם בלעדיה, ואכלתי את הפעם בשבע שעות שמותר לי אז פספסתי את השיחה הבודדת שהתקשרת אליי ואז כשבאתי לחזור אליך בסה"כ חצי שעה אחרי כבר היית קבור כל כך בשינה זועמת, ואנשים רחוקים ואני לא יודעת לשמור על קשר, ועבודה לא מספקת, וכסף מלחיץ, ואולי טסט מתישהו החודש, וכאבי בטן לא מוסברים כבר חודש אבל בדיקה רק ביום שני הבא,
ונשבר לי
פשוט נשבר לי
ורציתי לראות מה יקרה
אז אתמול בבוקר בין כשאבא יצא למוסך ולבין שחזר לאסוף אותי לעבודה, הלכתי לשירותים ולקחתי את המספריים שהשארתי שם במגירה שאני משתמשת בהם כדי להסתפר. העברתי שני פסים על הירך, והתאכזבתי (כמו שהתאכזבתי לפני שנתיים) שלוקח להם יותר מדי זמן עד שהם מתחילים לדמם.
ואז בערב אמא החליטה לנצל את ההזדמנות ולבדוק בגדים בכמה מקומות, ותהיתי אם היא תסיט וילון לרגע לומר משהו בדיוק לפני שסיימתי לסגור את המכנסיים, או באמצע התנועה עם שורטס, ותשים לב.
גם החלטת לבוא בערב - ובכלל היו איזה ארבע הזדמנויות שונות לפחות שבהן יכולת לשים לב, ואני עדיין מתלבטת אם התעלמת בכוונה או קיווית שמה שהרגשת כשהעברת את האצבעות לא באמת היה זה אלא חוט שנפרם או משהו, או אם באמת לא ראית. מה שמשום מה לא נשמע לי כ"כ סביר.
אבל בסדר.
כי למי אכפת בכלל.
קניתי אתמול משקפיים ב280 שקל (אחד אופטי ואחד אופטי מושחר) מכספי שלי, והיום אקנה חולצה וג'ינס בהיר מפול&בר בכספי שלי+שטר של מאה שמצאתי על הרצפה בשירותים בקניון. אני קצת לא שמה זין על כלום משום מה, בעיקר כי רוב הזמן הדבר היחיד שאני מרגישה זה ריקנות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: