המשפט הזה חלף לי בראש, סתם בלי סיבה מיוחדת. פשוט עבר לו שם בין מחשבה אחת לשניה.

אני יודעת שהוא נשמע קצת אובדני, אבל מבחינתי זה יותר סוג של תובנה. עומר נפטר לפני יותר מ4 שנים. איילון לפני 9 אם אנלא טועה. שניהם צעירים בגיל 17. והחיים ממשיכים, אנחנו כאן. אם הייתם אומרים לי לפני 4 שנים שלא הגיע סוף העולם לא הייתי מאמינה. לא הבנתי איך אנשים יכולים להמשיך. אבל גם אחרי הנורא מכל אנשים ממשיכים, ומשם הגעתי למשפט בכותרת.

אבל לא בגלל זה אני כותבת את הפוסט, אלא בגלל שהיום ממש נבהלתי מזה.

חן סיפרה לי שהיא עברה אתמול בלילה תאונה, היא בסדר, הכל בסדר, רק האוטו הלך.

אבל אני יכולה להישבע שהרגשתי שמשהו הולך לקרות, ובגלל זה גם עלה לי המשפט הזה, שעכשיו אני לא בטוחה כמה הוא נכון. אני אפילו די בטוחה שהוא לא. וזה לא בגלל שאני מחזיקה מעצמי יותר מידי.

אני יודעת שבשנה הראשונה אחרי שעומר נפטר היה לי ממש קשה, זה גמר אותי מבפנים הציונים שלי ירדו, שיעורי בית לא הוגשו, הברזתי יותר משיעורים. עכשיו זה נראה לי בקטנה, אבל אז זה היה נראה לי דרסטי וסוף העולם.

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו היה קורה משהו רציני אתמול, כי לא קרה. אבל אני בטוחה שאחרי זה אני לא הייתי בסדר.

כי בסדר זאת לא המילה הנכונה.

בשנה שעומר נפטר נראה לי חיפשתי סיומת חדשה למשפט "יהיה טוב"

אם תחפשו בפוסטים ישנים אני מאמינה שתמצאו את הצרוף "לא יודעת אם יהיה טוב, יהיה משהו..."

אז אנלא יודעת מה יהיה. אבל בטוח יהיה משהו גם אחרי שאני לא אהיה.

עומר אתה לא פה, אבל אתה משפיע על המתרחש.

שתדע.