טוב, לא הייתי בארץ ב5 חודשים האחרונים. אז זה המייל האחרון ששלחתי להורים ולחברים מאוסטרליה.

עכשיו אני כבר בבית.

תהנו:

"אז בקרוב אני בבית, כן ממש בסופש הקרוב, הזוי כן.
מה עשיתי בנתיים מאז המייל האחרון? נראה לי איזה פארק מים, ועוד פארק של וורנר ברדרס, ים, פאבים, ים, קצת בריכה, ג'קוזי, ים, יומולדת לרעות שכללה ג'קוזי, באולינג, סרט, ארוחת סטייקים ועוד פאב.
אפילו לא שמתי לב שיום שבת עומד להגיע.
והוא הגיע, אחרי נסיעה של די הרבה שעות אפילו הגענו לסידני הגשומה, שעזבנו אותה לפני איזה חודשיים ומשו היה פה שמש ואנשים עם כפכפים, עכשיו כולם צעיפים מטריות ומעילים.
החזרנו את הרכב שלנו חזרה לסוכנות של הג'וסי והתמקמנו לימים הקרובים בבית של פיטר ודיאן (משפחה וזה...)

מה התוכניות? לנוח, היה מסע ארוך :)
בתקווה מידי פעם יפסק הגשם, וגם אם לא, גם אם ממש לא נעשה כלום בימים הקרובים, אבל ממש ממש ממש כלום, נראה לי שזה יהיה אדיר.

אז יום רביעי בסביבות 23:41 אני נוחתת וזה...
יום חמישי אני אגיע רק הביתה כי זה ייקח יותר מ19 דקות אם אני זוכרת נכון.

וזה יהיה מגניב, כי אני אראה את כולכם בקרוב :)

אני חוזרת הביתה.
חיבוקים ונשיקות."

נכנסתי בפוסטים שלי לקטגוריית מחשבה, הסתכלתי אחורה קצת, על התקופות השונות שעברתי.

בקטגוריה הזאת יש איזשהו חור בין אוגוסט 2005 לינואר 2006. חישוב מהיר מצביע על 5 חודשים.

מחשבה מהירה, זאת השהות העתידית שלי בטיול שמתחיל ביום שלישי לניו זילנד ואוסטרליה.

הסתכלתי שוב על הפוסטים ועל ההבדלים בניהם.

בת דודה שלי גם טסה בקרוב, רק שהיא לדרום אמריקה בעוד שאני לניו זילנד ואוסטרליה.

היא אמרה לי שהיא מפחדת מזה שיתרגלו לזה שהיא לא פה, מפחיד אותה מה יקרה פה כשהיא שם, אם ישתנו הדברים שהיא תחזור.

אמרתי לה, תקשיבי, היית בצבא, איזה שנתיים ככה ואז זה נגמר, השתנה משהו קריטי בבית? חברות שכחו אותך? לא? לא. גם לי זה לא קרה, יהיה בסדר אל תדאגי.

ולא הקדשתי לזה עוד מחשבה.

אבל, כן יש אבל, עכשיו שאני יום וחצי לפני הטיסה, ועברתי על הפוסטים וההבדלים.

פוסט לפני שעומר נפטר ופוסט אחרי.

לפני:

"מעניין איך הוא, ה"עולם האמיתי" הזה... בא לי דירה קטנה עם חברה בתל אביב, וללכת ללמוד שם, ובעיקר שיהיה טוב!"

אחרי:

"משתדלת לא להסתכל אחורה באוטובוס כדי שהוא יוכל להשאר שם, בזכרון

לא להסתכל יותר מידי למסדרון שהיינו בו, כדי שישאר הזכרון

לא להסתכל לתוך הכיתה שלו, כדי שישאר הזכרון

ומשתדלת להמשיך בסדר חיים נורמלי

זה אפשרי?"

שתי התמודדויות שונות לגמרה בגיל 17, בהפרש של 5 חודשים.

בראשונה הסתכלות על עתיד ורוד, והשניה תהיה אם אפשר בכלל להסתכל לעבר העתיד?

מי יודע מה יקרה בחמישה חודשים הקרובים.

ניו זילנד מחכה לי.

גם הפוסט הזה ייכנס לקטגורית מחשבה :)

זהו, שבוע הבא אני בניו זילנד. יום שלישי הטיסה. יש כבר ביטוח יש הכל.

חן קיבלה ויזה, ומחר המסיבת פרידה שלי ושל רעות.

אנלא יודעת אבל מה לעשות. היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה להתחיל איתנו את הטיול.

זאתמרת, שנהיה 4 במקום 3. 4 זה מספר בעייתי, כי זה יכול ליצור קבוצות.

אבל זה לא מה שמטריד אותי,

בהתחלה היינו 2, ואני הוספתי עוד אחת, אומנם זאת שעכשיו רוצה להצטרף מכירה גם את רעות אבל היא יותר קשורה אליי. מה שגורם לי להיות החוליה המקשרת בין כולם, מה שיכול לגרום לי להרבה כאב ראש ולבזבוז זמן על לקשר בין אנשים. עד שגרמתי לחן ורעות להרגיש בנוח וזה... וואי וואי.

אנלא יודעת מה לעשות. להגיד כן? להגיד לא? איך אני אגיד לא? אם זה היה הפוך אין מצב שהיא הייתה אומרת לי לא, או שאני טועה? אבל אם היא ביקשה זה רק בגלל שהיא קצת חוששת מההתחלה לדעתי, אין לה שום כוונה לטייל איתנו. ושלרגע לא יהיה פה בלבול אני מתה עליה, אבל לא מתאים לנו לטייל יותר מידי ביחד, וגם היא יודעת את זה. היא רק רוצה להרגיש ביטחון להתחלה כי היא באה לבד. הבעיה היא שאם היא תהיה איתנו, איך היא תמצא אנשים אחרים לטייל איתם? כאב ראש. אנלא יכולה להגיד לה לא, אני צריכה שהיא תגיד לי לא. אנלא יכולה לנטוש אותה. יש דברים שלא עושים.

אבל להגיד כן, זה לא תלוי רק בי, אני לא מטיילת לבד, יש איתי עוד שתיים שצריך להתחשב בהן גם. אני יודעת שאם הייתי בטוחה בעצמי, ואומרת כן גדול ומשוכנע, הייתי משכנעת אותן גם, אבל אני בעצמי לא מצליחה להחליט. כל מה שנותר לי לקוות זה שזה יסתדר.

מה שבטוח זה שבניו זילנד יהיה אדיר.

אני הולכת עם שתי חברות ממש טובות, ולא הייתי בוחרת באחרות. כי הן גם מתאימות לי, ואני להן, מבחינת הטיול והאופי שלנו. זה הולך להיות אדיר.

ואז אוסטרליה, עוד יותר אדיר.

ואז...

אז נצטרך לחשוב על משהו. כן.

לילה טוב.

שבוע טוב.

סופ"ש מגניב לכולם.

שתזכו לחגוג כמוני היום :)

זהו נרגעו לי קצת המחשבות שהפריעו לישון.