6 שנים.

כאילו, כשחיים והזמן עובר, זה כאילו הזמן מרפא. עד שמגיעים שוב, שוב נסגר מעגל של שנה. ואז בעצם זה בדיוק ההפך.

ככל שעובר הזמן, זה עצוב יותר.

אולי בגלל שהיינו באותו גיל. ואתה נשארת בן 17, ואני המשכתי.

אז לפני 6 שנים לא ידעתי עוד מה מחכה לי. לא ידעתי מה יכול לחכות לך.

עכשיו אני יודעת מה אני עשיתי ב6 שנים האחרונות, ואני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין מה אם. כואב מידי. קשה.

אח שלך הקטן. יותר גדול ממך. עבר את השבוע הראשון של י"ב. זה שבסופו אתה כבר לא חזרת.

ועוד מוזר, כואב, קשה. אני מתחילה ללמוד השנה, ופתאום אני כמו כולם, מה שכולם עושים, וכולם באים איתי ללמוד באותו מקום, פתאום כל השכבה שוב יחד. לא כולם, אבל הרבה. ואז שוב, אחרי שהמסלול שלי היה שונה מכולם וחזר לנורמה. כשאני בנומלי בחיי היום יום, נראה כאילו אתה עומד לחזור.

אבל אתה לא.

עומר, 6 שנים עברו.

מקווה שלפחות מצאת שם מנוחה כלשהי.

מקווה שיש שם משהו.

ומנסה להאמין.

5 שנים מתוך 22 שנות חיי זה בהחלט הרבה.

לחשוב שהוא נשאר בן 17.

מאז כבר הייתי בצבא, סיימתי כולל את הקבע.

טסתי לניו זילנד ואוסטרליה,

ועכשיו אני לפני ההרפתקאה הבאה.

אחרי האזכרה שלך הגענו אלייך הביתה,

מישהו שאל את אמא שלך איפה הנוער?

צחקתי אמרתי, הנה אנחנו פה יושבים.

ישבנו כל החברים שלך, ואמא שלך אמרה לי

"אתם כבר לא הנוער, גדלתם"

פנתה אל ההוא ששאל וענתה לו שהנוער למעלה.

המשפט הזה חלף לי בראש, סתם בלי סיבה מיוחדת. פשוט עבר לו שם בין מחשבה אחת לשניה.

אני יודעת שהוא נשמע קצת אובדני, אבל מבחינתי זה יותר סוג של תובנה. עומר נפטר לפני יותר מ4 שנים. איילון לפני 9 אם אנלא טועה. שניהם צעירים בגיל 17. והחיים ממשיכים, אנחנו כאן. אם הייתם אומרים לי לפני 4 שנים שלא הגיע סוף העולם לא הייתי מאמינה. לא הבנתי איך אנשים יכולים להמשיך. אבל גם אחרי הנורא מכל אנשים ממשיכים, ומשם הגעתי למשפט בכותרת.

אבל לא בגלל זה אני כותבת את הפוסט, אלא בגלל שהיום ממש נבהלתי מזה.

חן סיפרה לי שהיא עברה אתמול בלילה תאונה, היא בסדר, הכל בסדר, רק האוטו הלך.

אבל אני יכולה להישבע שהרגשתי שמשהו הולך לקרות, ובגלל זה גם עלה לי המשפט הזה, שעכשיו אני לא בטוחה כמה הוא נכון. אני אפילו די בטוחה שהוא לא. וזה לא בגלל שאני מחזיקה מעצמי יותר מידי.

אני יודעת שבשנה הראשונה אחרי שעומר נפטר היה לי ממש קשה, זה גמר אותי מבפנים הציונים שלי ירדו, שיעורי בית לא הוגשו, הברזתי יותר משיעורים. עכשיו זה נראה לי בקטנה, אבל אז זה היה נראה לי דרסטי וסוף העולם.

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו היה קורה משהו רציני אתמול, כי לא קרה. אבל אני בטוחה שאחרי זה אני לא הייתי בסדר.

כי בסדר זאת לא המילה הנכונה.

בשנה שעומר נפטר נראה לי חיפשתי סיומת חדשה למשפט "יהיה טוב"

אם תחפשו בפוסטים ישנים אני מאמינה שתמצאו את הצרוף "לא יודעת אם יהיה טוב, יהיה משהו..."

אז אנלא יודעת מה יהיה. אבל בטוח יהיה משהו גם אחרי שאני לא אהיה.

עומר אתה לא פה, אבל אתה משפיע על המתרחש.

שתדע.