אני לא מאמינה שהוא מצליח לשגע אותי עוד פעם... הכל קורה מחדש.
אז שכנעתי את עצמי שזה נגמר.
שכנעתי את עצמי שאני לא רוצה אותו יותר.
הבנתי שגם אם אני כן רוצה אותו- זה לא אפשרי.
ניתקנו קשר...
לא דיברנו מאז... לדעתי אותו יום שהוא התקשר אלי אחרי הגיוס שלו. אולי פעם אחת אחרי זה.. לא זוכרת. התקשרתי עוד איזה פעמיים והוא סינן, אז החלטתי שדי. אני לא מתקשרת יותר עד איזה אירוע מיוחד. [יומולדת או משהו בסגנון].
ובאמת לא עשיתי את זה...
עבר... חודש?
ופתאום אני מקבלת ממנו הודעה. כאילו הכל כרגיל. ש-ו-ב הוא מציע להפגש איתי.
דה זה וו ללפני חצי שנה.
כשכל פעם מחדש הוא היה נזכר בי פתאום, מתנהג כאילו הכל כרגיל, רוצה לראות אותי ואז שוכח מקיומי. לא עונה לטלפונים. כאילו לא קבענו כלום.
כמה בן זונה אפשר להיות?...
למה לשחק איתי ככה? רציני למה? אני לא מבינה מה קשה בלשלוח הודעה "אני לא יכול היום בואי נבטל".
עזבו את זה, אפילו לא ביקשתי שיפגש איתי. זה בא מיוזמתו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הוא הציע את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בחיים שלי לא ראיתי בנאדם כזה... אני לא מבינה מה הקטע.
ואם זאת הייתה הפעם הראשונה, מילא. אבל הסיפור הזה חוזר על עצמו כבר חצי שנה...
כשנוח לו הוא נזכר בי.
ואני? כמו אהבלה נופלת לרשת שלו כל פעם מחדש.
הרי כבר היה לי ברור איך אני לוקחת את האוטו ונוסעת אליו, מראה לו בדיוק מה הוא הפסיד, הוא מנשק אותי אנחנו מדברים על מה שקרה וחוזרים.
הסיטואציה הזאת עברה לי בראש שוב ושוב ושוב... היה לי ברור שזה מה שיקרה.
יודעים מה? אני אפילו יודעת גם עכשיו שאם נפגש זה יקרה.
וגם אם לא? אני יודעת שיצבוט לו לראות אותי. לדבר איתי. שהוא פתאום יזכר מה הוא הפסיד. על מה הוא וויתר כל כך בקלות.
אולי הוא אפילו יבין כמה חרא הוא התנהג אלי וממשיך להתנהג אלי.
הייתי בטוחה שהצבא ישנה אותו.
יבגר אותו.
שהוא יפסיק להיות הילד הקטן והפחדן הזה שהוא הציג לי בחצי שנה האחרונה.
כבר הייתי אחרי הסיפור הזה!!!!!!!!!! די!!!!!!!!!!! אני הפנמתי שזה נגמר!!!!!!!!
אני הסתכלתי על אחרים!!!!!!!!!!!!!!!!
אני אפילו התחלתי לחשוב ברצינות על להיות עם מישהו!!!!!!!!!!
למה אתה חייב לחזור ולדפוק הכל?? למה?? לשבור לי את הלב ולברוח?!
אני לא מבינה למה אתה חייב להיות כזה בן זונה אגואיסט.
ולמה אני כזאת מטומטמת שאני מודעת להכל, ועדין מאוהבת בך. מסוגלת להבליג כאילו לא קרה כלום.
אם רק היית מחזיר לי אהבה... :
ולנושא אחר.
טוב המעבר הוא באמת קצת יותר מידי חד אבל לא עידכנתי כבר המון זמן כמו שצריך וקצת בא לי לחפור על החיים שלי.
האמת היא שעד הסופ"ש האחרון, כשקרה כל הבלאגן איתו, הכל היה בסדר איתי.
אפילו די טוב.
להיות שמיניסטית זה פשוט כיף.... פתאום בשנייה הפכנו להיות שכבה כייפית. אני אוהבת כל כך הרבה אנשים בה....
וזה נדיר שאני אגיד דבר כזה.
כיף לי עם השכבה.
כיף לי עם המשלחת.
בשבט המצב חרא... אבל ממש חרא. אני סובלת שם.
ואני לא עושה את התפקיד שלי בכלל.
אני מחפפת כי אני פשוט לא בנויה לזה. לא מתחברת לתפקיד בשיט, לא מבינה מה אני אמורה לעשות ואיך.
וזה משגע אותי.
הפקות.
וואו... טוב בהתחלה התבאסתי. מאוד. מאווווווווווווווד.
שלושה ימים בכיתי מהמצב.
אבל נרגעתי. והתחלתי להבין מי עומד מולי. ואתם יודעים מה? אולי זה לא כזה נורא. אני כן יכולה לעבוד איתם, עם חלקם אפילו להנות ממש....
הבמאי שלי פשוט אדיר. באמת... מוכשר בצורה יוצאת דופן.
ומעבר לתאטרון... דקה אחרי שגיליתי שהוא הבמאי שלי כבר היינו בשיחות נפש....
אין מה לעשות, אני ילדה בעייתית. להיות הבמאי שלי זה אומר להיות גם קצת פסיכולוג שלי.
עוד לא התחלנו וכבר עשיתי לו בעיות, ולדעתי הוא מאוכזב ממני, והוא ציפה ליותר... אבל אני מי שאני. אני נותנת את כולי ומעבר...
בסוף זה יסתדר, אני בטוחה. בסוף אני אצליח להוציא מעצמי ולעשות את התפקיד הזה בצורה הכי טובה שאפשר. אבל הדרך ארוכה עד אז...
אני קצת נמשכת לידיד שלי.
כאילו זה גם קצת הדדי...
אולי במשלחת יקרה משהו... למרות שזה המקום הכי לא מתאים בעולם.
ממש התקרבנו בכל הזמן האחרון... בעיקר בגלל המשלחת... ובצפר...
אני קצת רואה אותו שונה פתאום.
והוא ממש לא מושלם, וממש לא מתאים לי, ויש בו המון דברים שאני לא אוהבת, והוא ממש לא האקס,
אבל בכל זאת יש שם איזה ניצוץ.
מצד שני זאת לא פעם ראשונה שיש בינינו את הניצוץ הזה... בפעם הקודמת וויתרתי ושמחתי על זה.
יהיה בסדר. אני יודעת את זה.
הכל איכשהו מסתדר בסוף. הכל חייב להסתדר.
זאת חייבת להיות השנה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. חייבת.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
