"בלי לומר מילה.."

"את יכולה לחכות לי אבל אז תהיה לבד."

הנה, המילים האחרונות ששמעתי ממנו.

הוא צדק.

נשארתי לבד, בלעדיו.

הייתי טיפשה, כ"כ האמנתי שהוא יחזור,

יבוא אליי וינשק כמו פעם, כמו אז.

אני זוכרת את אותו היום,

אותו היום שבו קרצתי לך,חייכתי בקטנה

והדלקתי אותך.

"מלכה הייתי עושה ממך, מלכה!"

אז אמרתי לך "אז למה אתה לא עושה?"

אמרת שאני לא רוצה.

"אתה לא מציע!"

אני לא מתחרטת על שום מילה שלי,

לא לוקחת כלום בחזרה.

שלמה עם הכול, שלמה עם מה שעשינו.

האווירה הייתה כ"כ סקסית, כ"כ נכונה,

כ"כ מתאימה לנו!

התנשקנו, התחבקנו, אולי אפילו אהבנו.

"אני מתחיל להתאהב בך! את שומעת?"

באותו הרגע אפילו לא היה לי מה לומר.

אז לא אמרתי כלום.

אני בחיים לא אשכח איך נגעת בי,

איך הסתכלת עליי,

איך ראית דרכי הכול.

העיניים החומות שלך שנצנצו בחושך.

השפתיים, אוי השפתיים.

והזיפים על פניך שכ"כ אהבתי.

ההליכה שלך, החיוך שלך,

ההתנהגות, הלבוש, המבט, הדיבור,

הכול, ממש הכול! אהבתי בך הכול!

למחרת חזרת לבסיס,

אני ללימודים.

ואותה השגרה חזרה לה.

לא עבר יום שלא חשבתי עליך.

היית מתקשר מדיי פעם, אומר שיהיה בסדר,

ואני הייתי בוכה לך, תמיד.

מגעגוע.

אני חושבת שזה היה אחרי חודש שלא ראינו אחד את השני.

הדלקתי את הטלויזיה,

המלחמה בצפון,

רקטות, קאמסים וחיילים הרוגים.

כרגיל.

"הותרו שמות החיילים ההרוגים,

דניאל דהן,רמת-גן, בן -21. 

אביב לוי, אשקלון בן -19."

השלט נפל על הרצפה.

העיניים נפתחו לרווחה, ולאט לאט האדימו.

הלב נקרע מבפנים כ"כ חזק שהייתי בטוחה שאני אמות עוד רגע.

ישבתי במהירות כי הרגליים לא יכלו לעמוד עוד.

והדבר שהכי רציתי אותו רגע,

לדעת שזה לא נכון,

שפשוט שמעתי ת'שם שלו בראש מרוב שאני חושבת עליו כ"כ הרבה.

אבל לא.

באמת אמרו אביב לוי,

מצחיק, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר אליו.

אולי יש עוד אביב לוי באשקלון.

וגם הוא בן 19!

וגם הוא בקרבי, כמו האביב שלי.

אני לא יספר מה היה אחרי זה,

כולם בטח יודעים,

בכיתי , התאבלתי, חשבתי להתאבד,

ופשוט לא האמנתי.

למחרת בצהריים הופעתי בלוויה.

אף אחד לא ידע למה באתי, אף אחד לא הכיר אותי.

אף אחד לא ידע כמה שאהבתי אותו וכמה שכואב לי.

כולם התפזרו סביבות השעה חמש ורק אני נשארתי.

בוהה במצבה,

ומסתבר שעוד היו לי דמעות מאתמול, עוד נשאר,

כי בכיתי.

כרעתי ברכיים ובכיתי. אני צעקתי.

צעקתי עליו!

אמרתי לו שיקום! יותר נכון פקדתי!

"עכשיו תקום! אתה חיי! אני יודעת  שכן!

אז תקום! נו! תקום!

אתה לא יכול להשאיר אותי ככה...

תראה מה עשית לי."

איך הוא ידע?

איך הוא יכל לדעת?

באותו היום.

כשהכול רק התחיל,

לקחת אותי לבית ואמרתי לך "אני יחכה לך",

חייכת,

כמו שרק אתה יודע.

כאילו אין שום דבר יותר חשוב מהרגע הזה.

ואמרת בכ"כ הרבה שלווה.

"את יכולה לחכות לי, אבל אז תהיה לבד"