אני מעדיפה להתחמק משאלות נוקבות שכאלה

מוזר לי לחשוב על העתיד הרחוק ברצינות מוחלטת וחששות. במה אני אעבוד לעזאזל? איך אני אשלם על דירה ואממן לימודים?

אבא אומר שאין לי למה לדאוג בקשר לכסף והוא יממן לי את הכל. החבר אומר שלדירה, רכב ונחוצים הוא ידאג

ולי רק עולה תמונה של אישה בת 40 שתלויה לחלוטין באחרים. כזו שלא יודעת להחזיק בעבודה שדורשת ממנה מאמץ, שלא יודעת לבשל, לא יודעת איזה תשלומים צריכים להסדיר וכמה הם עולים בסופו של דבר.

אני זוכרת שעל רשיון התעקשתי בדיוק מהרצון ההוא לעצמאות, אבל גם על זה שילמו ההורים.

אני לא יודעת כמה אני אתעקש על עצמאות בדברים אחרים בעתיד כשאני רגילה עכשיו לקבל הכל, בין אם הכסף בא מאמאבא או מהחבר, ולהוציא את המינימום מהחשבון שלי.

כמה פתטי להיות אישה שכלתנית ומלומדת בלי טיפת עצמאות.

בסופו של דבר זה תלוי בי, אז אני מקווה לא לתת לעצמי ליפול לשם.

יום כיפור הביא איתו מחשבות. לא על חשבון נפש ולא על סגפנות במטרה להתקרב לאל, אלא מחשבות על ההרגלים שרצו להטביע בי ההורים בדרך הכי לא הגיונית והכי מטופשת לטעמי. במקום להסביר על חשבון נפש ועל משמעות המילה סליחה, הם הכריחו אותנו להיות בבית הכנסת ולשבת בחוסר מעש. במקום להוות דוגמא, הם עוברים על חלק מהאיסורים ביום הזה. כמובן שהדרך הזו מתריסה ומרחיקה מ"כנפי השכינה".

היחסים שלי היום עם המסורת נורא רחוקים וקרים. אני לא בטוחה שאני אדליק נרות ביום שבת, בטח שלא אלך לבית הכנסת ביום כיפור. אני לא יודעת אם אני מאמינה בה', לא החלטתי מה דעתי ובטח אהיה בהתלבטות עוד הרבה זמן, אבל סוג הכפיה הדתית בבית ומחוצה לו מבטיחה שתמיד אסלוד מהמנהגים מהדת עצמה.

ושוב חשבתי על העתיד הרחוק. מה עם הילדים שלי? הם לא ידעו מסורת? אני רואה במניעת מידע סוג של כפיה.

איכשהו אני כן רוצה לתת לילדים שלי ערכי מסורת, לאו דווקא דתיים, אלא ערכי משפחה ויהדות כעם. הם יבחרו את הכיוון שלהם לפי הנטיה הטבעית, ואני בטח אשאר בבית, אצום ואצפה בסרטים עם המשפחה, למען הנפש.