אור חיוור הכה בעפעפיי העצומים. לא אורה הצורם של מנורת הפלורוסנט, אך גם לא האור המלטף של הזריחה. פקחתי מעט את עיניי בחוסר-רצון, ואנקת כאב פתאומית נמלטה מפי. כל גופי כאב. שריריי סירבו לשתף פעולה עמי, בוערים בכאב עם כל תנועה. ניסיתי ליישר את ראשי, אך הוא נותר שמוט על כתפיי, כבד מכדי שאוכל להרימו. הרגשתי את המים, חמימים ומלוכלכים, מגיעים עד סנטרי. השענתי את לחיי כנגד קיר האמבט הקר, מתנשמת בכבדות, וחיכיתי שראייתי תתבהר.

הערפל נסוג בהדרגה, וקווי המתאר של חדר האמבט נגלו לעיניי. קירות אבן חלקים, משקפים את אורה הקלוש של מנורת החירום. תקרה חשופה, אפורה. חדר האמבט שלי מעולם לא נראה לי כה זר ומאיים, כאילו הקירות התעקלו וסגרו עליי. המים שבהם הייתי שקועה היו עכורים לחלוטין, בגוון חום-ארגמני מחליא.

אחזתי בצדי האמבט ומשכתי את עצמי לעמידה. ידיי ורגליי רעדו, מתקשות לשאת את משקלי, והמים סביבי התיזו וגלשו על גדותיהם. הרעש הפתאומי לאחר הדממה הממושכת הפחיד אותי, וגרם לי לפלוט זעקה נוספת. עברו דקות ארוכות בטרם הצלחתי להתעשת ולהפסיק לרעוד.

נשמתי עמוקות כדי לאזור אומץ, ואחר הושטתי זרועותיי לפנים ובחנתי את גופי. חבלות ושריטות עמוקות כיסו אותו, הופכות את העור החיוור לבַד המוטלא שחור, כחול ואדום. שובל של דם קרוש, דביק וגבשושי, נמתח מצווארי במורד הבטן. אולם אף אחד מן הפצעים לא דימם. דמי נותר כולו במים המעופשים.

טיפסתי החוצה בזהירות, מצטמררת כאשר המרצפות הקרות נגעו בכפות רגליי החשופות. האוויר הקר צרב את פצעיי. נחלים של מים אדמדמים זרמו במורד גופי, טיפות בשרניות נוטפות אל הרצפה ומתרסקות בקול אל השלולית שנוצרה תחת רגליי. הדלת שמולי הייתה פתוחה לכדי סדק צר, ומבעדה ניבט אליי המסדרון האפלולי השוקט. על הוו שמולי תלתה שמלה אדומה מבד חלק ומבריק, שזהר בצורה מרתיעה כקורץ לי מן החשכה.

לבשתי את השמלה בידיים רועדות, וסגרתי את הרוכסן מאחור. בחנתי את דמותי במראה המוכתמת. השמלה תאמה את מידות גופי בדיוק מושלם, הבד הרטוב נדבק אל גופי ונכרך סביבו כמו נחש. כשהסתובבתי לאחור, מחשוף הגב העמוק חשף את הצלקת שנמתחה לאורך עמוד השדרה שלי, ומצדדיה שני חריצים דמויי-כנפיים, ששורטטו בגבי בסכין.

כשראיתי את פניי במראה, הנשימה נעתקה מפי. עורי היה אפרפר-שקוף, ועיניי שקועות וכהות מפאת הפחד. נשימתי הייתה רדודה ומהירה, וכתפיי נרעדו עם כל שאיפה שלקחתי. ידיי היו מכווצות לאגרופים ומוצמדות אל גופי בכוח, כאילו הן הדבר היחיד שמונע ממנו להתפרק לחתיכות. דמעות מילאו את עיניי, מאיימות לערפל את ראייתי שוב. הרגשתי יבבה של ייאוש נבנית בגרוני, אך בלעתי את רוקי והשתקתי את עצמי, נושכת את שפתי בחוזקה.

הפניתי את מבטי מהדמות הבלתי-מוכרת שהביטה בי מן המראה, מעורערת ומבולבלת עוד יותר משהייתי, והתקדמתי אל הדלת. לא רציתי לזוז, אך פחדתי להישאר במקומי. לא הצלחתי לחשוב על שום אפשרות טובה. מוחי לא הצליח לגבש אף לא מחשבה ברורה אחת – הפחד נכרך סביבו כשמיכה עבה וחונקת – אך גופי המשיך לנוע משם מה, כאילו היה בעל רצון עצמאי משלו.

נגעתי בעדינות בידית, והדלת נפתחה בחריקה קלה, חושפת את המסדרון שהוביל אל גרם המדרגות. ריח מתקתק להחליא עמד באוויר, ריח דמוי חלודה. ריח חם ומהביל, שסחט את ריאותיי ולפת בבטני בגרוף ברזל. מכיוון הקומה התחתונה הגיע אור דקיק וזהוב של נרות, שהטיל צללים ארוכים וחדים על הקירות. השטיח שכיסה את הרצפה לא היה נראה לעין, כיוון שכוסה כולו בשכבה עבה של ורדים.

למראה הורדים החסיר לבי פעימה. אלו היו אותם ורדים שעקבו אחריי לכל מקום בשבועות האחרונים. הורדים שצצו על שולחני בעבודה, שהמתינו לי בתא הכפפות במכונית, שחיכו לי על מפתן הדלת כל בוקר וכל ערב. הורדים שתמיד התלוו לצלצולי הטלפון המשונים בשעות הלילה, לחפצים הקטנים שנעלמו לפתע מחדר השינה שלי. ורדים בצבע ארגמן, עלי הכותרת שלהם עבים ובשרניים וגבעולם כהה וקוצני.

התחלתי לחצות את משטח הורדים בצעדים מהססים. עלי הכותרת ליטפו את כפות רגליי החשופות ברכות, אך הקוצים ננעצו בבשרי כמו קרסים וסירבו לעזוב. נשכתי את שפתי שוב, עוצרת בעד הצרחה אך לא מצליחה לעצור הפעם בעד הדמעות שפרצו החוצה. כל צעד העמיק את החרכים הארוכים והמדממים ברגליי, עוד ועוד, עד שחשתי בקוצים נוגסים בבשר החי. הפצעים בערו באש, שולחים פעימות כאב אל כל חלקי גופי. בכיתי ללא קול, מתנודדת בכאב ונתמכת בקיר. טיפות דמי נצצו כטל בוקר על עלי הכותרת האפלים.

כשהגעתי אל קצה המסדרון, הכרחתי את עצמי לנגב את הדמעות ולפקוח את עיניי. אור הנרות היה חזק כעת, ויכולתי לראות את הקומה התחתונה בבהירות.

המדרגות כוסו אף הן ורדים, כמו שטיח אדום הנפרש לכבוד בואי, ונרות דולקים סודרו עליהן בשורה ארוכה. על המדרגה התחתונה ביותר, נחה ידו של בעלי, דם חם משרטט עליה צורות א-סימטריות משונות. גופו היה מעוקם, ידיו פרושות לצדדים ורגליו פונות בכיוון בלתי אפשרי. החולצה נתלשה מעל חזהו, כמו גם העור, ששכב פרוש לשני הצדדים, תולה מצדי גופו כוילונות כבדים. חלק מעצמות צלעותיו היו שבורות, וקצותיהם החדים נטפו דם. איבריו החשופים נראו חיים עדיין, פועמים ומנצנצים באור הנרות המתעתע. ראשו היה מוטל לאחור ומופנה אליי. נחשול דם זרם מפיו הפעור ובמורד כתפו, מתערבב בשלולית הדם העצומה שהקיפה אותו כמו הילה. עיניו בלטו מתוך חוריהן, הלבן שבהן מרושתת נימים אדומים, עישוניו מכווצים. מבטו התכול בלט בצורה מחרידה על רקע האדום שצרב את עיניי.

זעקה נוראית הרעידה את כל גופי. נפלתי מטה, מתרסקת על ברכיי, הכאב של הורדים הננעצים בי נעלם מתודעתי לחלוטין כעת. הדם הלם באוזניי, לבי חובט כנגד צלעותיי, עדיין אחוז היטב בתוך גופי אך מנסה בכל כוחו לפרוץ החוצה. גל של בחילה טיפס במעלה גרוני, מאיים לפרוץ החוצה. הרגשתי שאני נחנקת. למרות שהתנשמתי, לא חשתי שום אוויר מגיע אל ריאותיי. העולם כולו הסתחרר סביבי, מתקרב ומתרחק שוב, מותיר אותי המומה. מבטו הצלול של בעלי סירב להרפות ממבטי.

קול מתכתי חרד לפתע אל הכרתי. קול חד ומהיר, חוזר על עצמו שוב ושוב בשלווה. ניתקתי את מבטי בקושי מחזהו הפתוח-לרווחה של בעלי, והרמתי את עיניי לכיוון שולחן האוכל שלנו. השולחן היה מכוסה מפה חגיגית ונקייה ללא רבב, בוהקת בלובנה. השולחן היה ערוך לשניים, בצלחות פורצלן וכלי כסף מעודנים. נרות דלקו בפמוטים. במרכזו, על מגשית כסף מוגבהת, ניצב נתח בשר נא טרי, שקוע ברוטב סמיך וכהה, ומעוטר בגבעול לענה בודד, ירוק ורענן.

גבר זר ישב בכיסא, ידיו חשופות לאור הנרות אך פניו מוסתרות בצללים. מקטורן חליפתו המחויטת היה מקופל בקפידה על מסעד הכיסא, ושרוולי חולצתו הלבנה היו מקופלים לאחור. קצותיהם הוכתמו בארגמן. הוא אחז בידיו זוג סכיני קצבים, להביהם החדים מבזיקים באור, והשחיז אותם זה כנגד זה. קול החיכוך שלהם ריחף באוויר הדומם דקות ארוכות, בטרם צחצוח נוסף החליף אותו.

זה מזמן שכחתי כיצד לנשום, ולפתע שמעתי עצמי שואפת בבהלה. הצללים נעו מעט, וראשו של הזר פנה אליי. רק עיניו ברקו מתוך הפנים הנעלמות.

"מה לקח לך כל-כך הרבה זמן, יקירתי?"