עדיין מחפשת
התהילה לא מגיעה למי שלא נופל, אלא למי שנפל והצליח להרים את עצמו משם.. |
 כינוי:
זו שכותבת בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
כל כך הרבה זמן שעבר..
פשוט, שכחתי מהבלוג לחודשיים בערך. באמת שכחתי, לא זכרתי שהוא קיים.. וראיתי פתאום שתי תגובות שעשו לי חשק לכתוב שוב..
קצת קשה לי פתאום לכתוב הכל, לספר את כל מה שעבר, אז החלטתי (לנסות) לחזור בהדרגה.. אז אני מתחילה מטקסט שלי, די ישן אבל חדש:
פרפר.
אני הייתי פרפר. לי היה חלום. רציתי להגיע לאיזשהו מקום, רציתי להגיד משהו, רציתי שידעו מי אני שיכירו אותי שישמעו את מה שיש לי להגיד וישתקו. שיהיו בשקט. אני אהבתי שליטה, אהבתי שמקשיבים לי. לי היה חלום. חלמתי להגיע רחוק, להיות מפורסמת, זוהרת. להיות אחת שכולם מעריצים. לא ידעתי איך אני אהפוך לכזו, לא הייתי מוכשרת בכלום. הכשרון הכי גדול שלי היה העובדה שידעתי מי אני ומה אני רוצה מעצמי. אז טיילתי, וחיפשתי את עצמי. אני הייתי פרפר, פרפר סגול עם כנפיים כחולות וקישוטים צהובים וורודים וירוקים ושחורים. צבעונית, מיוחדת, לא רגילה בכלל. ומרוב לחפש את עצמי ולטייל ממקום למקום כבר כאבו לי הכנפיים. עייפתי, וזה כאב. לא הכרתי את עצמי יותר ולא ידעתי איפה אמצא את עצמי מחר ועם מי. הרגשתי לבד. גיליתי שהדרך היא קשה ואחת כמוני שמוותרת יותר מדי מהר – למה מגיע לה שישמעו אותה? אני הייתי פרפר ולי היה חלום שפתאום היה נראה כמו שברי זכוכיות.
חג שמח וחופש נעים לכולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
