 כינוי:
זו שכותבת בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
איך הסתבכתי ככה.
הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון, ועם הזמן גם לא מעט שינויים, אהבה מרכזית וכואבת אחת, אכזבות.
קשה לספר הכל בפוסט אחד מן הסתם, לא רק כי הדף והזמן לא מאפשרים, כי גם הלב שלי לא יעמוד בכל כך הרבה ביום אחד. וכשאני אומרת את זה, אני באמת מתכוונת לזה.
כיתה יב' הייתה הכיתה הקשה ביותר בעולם בשבילי. התחלתי אותה מאוהבת, בבחור שהיה נראה לי בזמנו האחד והיחיד ואהבת חיי, וסיימתי אותה מוכה. תרתי משמע, נפשית, ופיזית. על ידו. באמצע היו בגרויות שלא הושלמו בגללו, ריבים בבית, אחות שעזבה את הבית ולא מעט דרמות.
לא אפרט יותר מדי בפוסט הזה, אשאיר קצת לפעם הבאה.
התגברתי על הבחור פחות או יותר, הטראומה חקוקה בלב ובגוף אבל אפשר להגיד שהלב מתחיל להרפא עם הזמן. התחלתי כבר תקופה חדשה, צבא, חברים חדשים, מסגרת דפוקה אבל בו זמנית כזו שמחזיקה אותי שפויה (פחות או יותר). הטירונות הייתה לא פשוטה (במיוחד בגלל שאני בחורה כל כך אמוציונלית) אבל עברתי גם אותה והתחלתי את השירות הסדיר בבסיס פתוח בתפקיד שאני אוהבת, ואיתי 6 בנות שהיו איתי יחד בטירונות והפכנו להיות קרובות מאוד.
כבר במיונים לתפקיד הכרתי אותו, את המפקד שלי. במיונים הוא לא משך אותי בכלל ולא עשה עליי רושם, הוא לא באמת עניין אותי, הייתי כולי שקועה במה שעברתי ובקושי שאני חשה להתגייס ולהתחיל פרק חדש בחיים.
הגענו לסדיר, והבנתי פתאום עם איזה בחור אני נמצאת לצידי. בחור טוב, עם לב זהב, רוצה לעזור לכולם, קצת חנון אבל אהוב, אפשר להגיד שמבחינת החיים שלו ההפך הגמור ממני. לא יוצא יותר מדי למסיבות, אוהב שקט, אין לו הרבה חברים ובניגוד אליי- הוא לא רעש וצלצולים(:
אחרי שנפגעתי לא מעט מבנים שהיו דומים לי, שהיו בליינים רציניים וחובבי החיים הטובים, הגעתי למסקנה שאני רוצה לנסות ללכת על הטייפ-קאסט הקצת אחר. על הבחור השונה, שאולי הוא לא בדיוק יצא איתי לשתות בירה בבר, אבל יידע לחבק אותי בלילה כשקשה לי ואני צריכה תמיכה.
יצאנו בערך כמה שבועות, עד שהבנתי שקצת טעיתי לגביו. הבחור אמנם באמת נשמה טובה, אבל קצת מתעלק. מהאנשים, שאהבה בשבילם, זו אהבה עד הסוף. והם ייתנו את הכל - עד השמיים. אני לא רגילה ליחס כזה, ומעולם גם לא הסתדרתי עם בחורים כאלה, שמבחינתם הבחורה היא הכל וחייהם הפרטיים מונחים בצד כל עוד הם יוצאים עם מישהי, וראיתי לנכון לסיים את הקשר, במיוחד שהרגשות שלי לא הראו שהוא באמת משמעותי בשבילי.
ואז התחילה הבעיה.
הוא לא היה מוכן לוותר, ועד היום נלחם, ומתעקש, ומציע להפגש, להחזיר אותי הביתה מהבסיס, להחזיר אותי הביתה מהעבודה, להיות לצידי בכל שלב. החברות בצבא מן הסתם לא יודעות, כי הקשר אסור, ואני מרגישה שאני מתפוצצת מבפנים.
כל היום אדישות מוחלטת, לא מתייחסים אחד לשני (ועוד אנחנו צריכים לעבוד יחד..) ובערב מתחילות ההודעות, השיחות, הסמסים.. והוא מתחיל לפגוע. להגיד שלא אכפת לי, שאני שמה עליו זין, שכשנוח לי אני איתו וכשלא נוח אני לא, שאני מנצלת גברים.. כל כך הרבה דברים שכל כך כואב לשמוע, כי באמת ניסיתי ובאמת רציתי להיות איתו, כי הוא בחור נפלא, אבל מה לעשות - שהלב אומר אחרת, והוא לא מבין שהלב אומר אחרת?
כואב לי עם ההתנהגות שלו כי אני יודעת שזו לא הבחורה שאני. אני לא מנצלת אנשים, וכואב לי כשאני פוגעת, וכואב לי שלאנשים כואב.
יכול להיות שהוא מסיים עכשיו את השנה קבע שהוא חתם, ועוזב את הצבא, ולא יהיה המפקד שלי יותר, וככה הסיפור ייגמר יחסית, בשלום. ואם לא? אם הוא ישאר? מפחדת מהעוינות שתשאר בינינו.
השיחות איתו לא עוזרות, הוא לא מצליח להבין אותי כמה שאני מנסה להסביר את עצמי, ומצד שני התפקיד הכי חשוב לי בעולם ולא ארצה לעזוב אותו.
אז כן, אני שואלת את עצמי.. איך שוב, הסתבכתי ככה?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
