ג'סטין הטמין את פניו בכפות ידיו, והרגיש איך ראשו כמעט מתפוצץ ממחשבות.
עמדה בפניו דילמה ענקית... חיי אימו תלויים כעת בו.
היא עלולה למות בכל רגע, והוא קובע כמה זמן ישאר לחייה, כשהוא בקושי יודע מה ההשלכות של בחירתו.
הוא כל כך רצה איזו דמות אבהית שתעזור לו להחליט, או יותר טוב - תחליט בעצמה.
הוא התחיל להזות רגע, שאימם מתה, בגללו, ולנה מביטה ישר בעיניו, עם עיניה המלאות דמעות.
והיא לא תצטרך להגיש כמה היא עצובה, או מאוכזבת ממנו, או כועסת... מבטה יגיד לו את זה ללא מילים.
וג'ייק ורוב... אולי יפסיקו לאכול את האוכל שהוא מכין. אולי... אולי לא ידברו איתו יותר.
זה לא פייר. חשב לעצמו. הוא נזכר ברגעים בהם לנה הייתה מתלוננת על זה שג'סטין אומר לה מה לעשות,
כי הוא הבכור.
היא מעולם לא הבינה כמה זה נורא להיות האח הבכור, שאומר לכולם מה לעשות. שתמיד חייב להחליט.
ותמיד צריך שתהיה לו תשובה להכל. מאיפה אני אמור להביא תשובה עכשיו? שאל את אצמו.
"ג'סטין?" שאל ד"ר שיין והביט בו במבט שואל.
"ד"ר שיין... אני... אני לא יכול להחליט עכשיו." אמר ג'סטין.
המבט על פניו של ד"ר שיין השתנה למבט מבין לפתע. הוא התיישב בכיסא על יד ג'סטין.
"ג'סטין." הוא אמר, וג'סטין הרים את מבטו אליו. "איפה היית רוצה להיות עכשיו?"
"פה, עם אמא." אמר ג'סטין בלי לחשוב פעמיים.
"לא, אני מתכוון... תדמיין שאמא הייתה בריאה, והייתה מטפלת כעת בג'ייק רוב ולנה בבית... איפה היית רוצה להיות?" שאל הד"ר.
"לא יודע..." אמר ג'סטין, אבל הוא ידע. הוא רצה לשבת בזרועותיה של בריטני אהובתו, באי אקזוטי... בעצם לא משנה איפה. פשוט- איתה. הוא רצה לשחק עם שיערה הג'ינג'י החלק... לנשק את שפתיה הרכות... ללטף את
עור ידיה החלקות...
"אתה יודע, ג'סטין, שרופאים יודעים לקרוא אנשים?" שאל ד"ר שיין וחיוך קטן עלה על פניו. "לא תוכל לשקר להם..."
"כן, אני יודע איפה הייתי רוצה להיות. אבל זה לא יקרה, אז למה לשגות בדמיונות היפים הללו..." אמר ג'סטין.
"ג'סטין, אתה נער מדהים. אני רוצה שתדע שלא ראיתי הרבה נערים בגילך שהם גיבורים כל כך." אמר ד"ר שיין.
אך לג'סטין כבר היה נמאס לשמוע את זה כל הזמן. אמרו לו את זה כל הזמן. הוא הרגיש שזה מתוך רחמים, והוא לא רצה שירחמו עליו. הוא לא רצה להיות רכיכה שתלויה באחרים וצריכה לקבל כאלה מחמאות בשביל להחזיק מעמד ברגעיה הקשים.
"ג'סטין" המשיך ד"ר שיין. "אני לא אומר את זה סתם. ואני בטוח שיום אחד אתה תגלה שזה נכון."
"ד"ר שיין" החליט ג'סטין להתוודות, "אני לא יודע מה לעשות ואיך לצאת מזה. אני לא יודע מה לומר לך בקשר לאמא. אני לא יכול לעשות את זה. זה גדול עליי. תחליט אתה, אני לא רוצה את כל האחריות הזו עליי."
"אני לא יכול ג'סטין. אתה צריך להחליט. אם אתה רוצה אני יכול לקחת אותך לאביך שיעזור לך..." אמר ד"ר שיין.
"רק זה חסר לי. לראות את הנוכל המגעיל הזה. כאילו אין לי מספיק צרות בלעדיו." מלמל ג'סטין.
"רק הצעתי. אבל ג'סטין, חשוב שתדע. מה שלא תחליט יהיה בסדר. אין כאן החלטה נכונה או לא נכונה. כל החלטה שתעשה תוכל להאריך את חייה של אימך או לחילופין לקצר אותה. סליחה שאני אומר את זה באופן ישיר כל כך, אבל אני חושב שאתה גדול מספיק כדי לשמוע את האמת החלקה, איך שהיא. המצב של אמא שלך עדין מאוד, ויכול להתערער מכל דבר. אבל אתה חייב לבחליט, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא מבטיח שאם תבחר לא לנסות את התפרופה הזאת אמא תחזור ותתעורר מיד, אם בכלל... אבל-"
"-בסדר, אני הולך על זה. תן לה את התרופה." אמר ג'סטין בהחלטיות, למרות שבפנים הרגיש שבאיזו דרך שלא יבחר, יטעה.
בריטני קמה בבוקר אצל אפי.
הן לא הספיקו לישון הרבה, שכן כל הלילה הן דיברו. אפי ניסתה אך ללא הרבה הצלחה לנחם ולהרגיע את בריטני.
בריטני הרגישה שזה הדבר הנורא ביותר שהיה יכול לקרות לה עכשיו. עכשיו הוא נזכר בי? עכשיו?? חשבה לעצמה בכעס.
הן התארגנו והיגיעו יחד לבית הספר. בריטני, אחרי השעה הראשונה הלכה לפגוש את חברי הלהקה במקלט, לחזרות שיימשכו שעות וימשיכו גם אחרי שעות הלימודים, שכן ההופעה שלהם למחרת והם היו ממש לחוצים ולא מספיק מוכנים.
היום כל אחד לקח את עצמו בידיים והם תיפקדו לא רע.
צ'לסי סוף סוף הצליחה את כל הסולו של הגיטרה החשמלית בלי להתבלבל (אבל זה באמת היה סולו קשה).
ניק נתן בתופים בכל הכח, וזה נתן לשיר מרקם חדש, היילי בתפקידה הקל יחסית עשתה הכל מעולה כרגיל וג'סטין, שהחליט שלמרות הכל, אימו הולכת להישאר זמן רב הפעם בבית החולים, והוא חייב להמשיך לחיות, אם הוא לא רוצה שיעלו עליו, נגן מושלם.
בריטני הרגישה מאושרת, ואפילו הרגישה שמעולם לא ניגנו טוב כל כך שיר שכתבה.
הם חזרו הבייתה בערב, מרוצים ועייפים כאחד.
אך זה לא היה סופו של היום הארוך של בריטני; כשנכנסה הבייתה, ראתה את אביה יושב בסלון.
כל מה שהיא רצתה לעשות זה לצעוק. אבל שום צליל לא יצא מפיה. היא הביטה בו בלי למצמץ, עם מבט זועם בעיניה. הוא לא נבהל. הוא רק חייך ותופף על ידיות הכורסה, משועשע. היא תהתה איך אמה נתנה לו להיכנס...
"אמא שלך בחדרה, אם את מחפשת אותה. אבל אני ממליץ לך בחום לשבת רגע." הוא אמר.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בתוקפנות. "זה עובר כל גבול.לא מספיק אתה מופיע-"
"שש, בריט... תשמרי כוחות להמשך הערב." הוא אמר, אבל זה לא הצחיק אותה אפילו לא טיפה.
"לך מכאן. תעוף מפה. אם אתה לא עף אני עפה." היא אמרה, עדיין לא ממצמצת.
"בגלל שלשנינו אין כנפיים, אני מעדיף שנישאר כאן." הוא אמר. "בואי, שבי לידי. את יודעת שתיכנעי בסוף."
"היית מת." מלמלה, אבל כך שישמע.
"בריט, זה חסר טעם, הריב הזה. בואי שבי ונדבר כמו שני בני אדם בוגרים." אמר.
"אל תטעה ותחשוב שאתה בוגר!" צעקה עליו בריטני. "אבא גם כן... לך מפה כבר! אני לא רוצה לראות אותך!"
"בריט, אני השתניתי. אני מבטיח. בבקשה, בואי שבי איתי ואני אסביר לך הכל." הוא אמר.
היא רצתה שהוא יסביר לה. היו חסרות לה המון תשובות מאז שעזב. אבל היא לא יכלה להיכנע לו. לא עכשיו.
הדלת של אמא שלה נפתחה, והיא יצאה משם, חיוורת, עם עיניים אדומות, כנראה מבכי. היא חייכה לבריטני בחולשה.
"לינדה..." אמר אביה של בריטני, שהתעשת פתאום, וכאילו כל הציניות התעופפה ממנו.
"ברנדון." אמרה אמא של בריטני בקול רציני, ובריטני ידעה שהולכת להיות שיחה לא קלה.
צ'לסי הגיעה הבייתה מותשת, חסרת כוחות.
לפני שנכנסה למיטה בדקה את ההודעות באייסיקיו, וראתה מיד חמש הודעות מהסטלני הטלני.
ההודעה הראשונה (בשעה 16:17) הייתה: "היי... את כאן?"
השנייה (בשעה 16:39) : "ועכשיו?"
השלישית (בשעה 17:23) : "תכתבי לי כשתגיעי... יש לי משהו להגיד לך."
הרביעית (בשעה 17:58) : "זה די דחוף. אני מקווה שאת לא מנסה להתחמק ממני. כי א' את לא תצליחי, ו-ב', יש לי משהו לספר לך שתשמחי לשמוע. אז... תכתבי לי... אני אחכה לך פה. בכל שעה שיהיה לך נוח."
החמישית (בשעה 20:06): "הבנתי את הרמז."
צ'לסי נלחצה קצת, אבל מיד פתחה את חלון ההודעות והקלידה במהירות את ההודעה הבאה:
צ'לסי הוקינגס: "יואו אני כל כך מצטערת, הייתי בחזרות עם הלהקה עד עכשיו... אני סחוטה מעייפות אז תעשה את זה קצר..."
מיד היה כתוב על המסך "הסטלני הקטלני מקליד\ה", וההודעה הופיעה תוך מספר שניות.
הסטלני הקטלני:"אני כל כך שמח שהחלטת לענות לי! כבר התחלתי להיכנס לסרטים... איך הייתה החזרה?"
צ'לסי הוקינגס: "בסדר אני מניחה. אז... מה רצית לספר לי?" היא הייתה ממש סקרנית...
הסטלני הקטלני:"את הרי נרשמת לאתר הכרויות, נכון?"
צ'לסי הוקינגס:"אה... כן. אבל זה היה די בצחוק, אני ואחי הגדול, אריק, נרשמנו סתם ככה... לא התכוונו לזה." היא הרגישה רע.
הסטלני הקטלני:"אה... חבל, דווקא חשבתי שיכול לצאת משהו. אבל אם את לא רוצה... 
"
צ'לסי הוקניגס: "אני מצטערת... אבל אנחנו יכולים להמשיך לדבר ו... מי יודע?"
הסטלני הקטלני: "אני לא יודע אם אני יכול. האישיות שלך ממש מושכת אותי..." היא התחילה להתרגש.
צ'לסי הוקניגס: "באמת?"
הסטלני הקטלני: "כן... אני מקווה שאת יפה מבחוץ כמעט כמו שאת יפה מבפנים."
צ'לסי הוקינגס: "אני לא." היא קצת התאכזבה.
הסטלני הקטלני: "למה? אני לא אוהב בנות שלא בטוחות בעצמן."
צ'לסי הוקניגס: "אז אתה לא תמות עליי. אני פשוט... טוב, שמנמנה."
הסטלני הקטלני: "אין לי בעיה אם זה. נו, תשלחי תמונה..."
צ'לסי הוקינגס: "תשלח אתה."
הסטלני הקטלני: "היי! אני ביקשתי קודם!"
צ'לסי הוקינגס: "אני אדבר איתך מחר. אני מתה מעייפות... לילה טוב." איזה כיף להיות קשה להשגה... חשבה.
היילי נכנסה למיטתה והרגישה איך פתאום הדמעות זולגות ומרטיבות את הכר.
אביה נכנס כדי לנשק אותה לילה טוב, וכנראה הרגיש את הלחות בלחייה. הוא התיישב על הקצה של המיטה הזוגית שלה.
"הייל, אני מצטער שלא יצא לנו לדבר כל כך לאחרונה. אני יודע שהבטחתי שאני אהיה כאן תמיד בשבילך, אבל יש הרבה לחץ במשרד לאחרונה, ו-" הוא אמר ברכות.
"-זה בסדר, אבא." אמרה היילי, מנסה לא להישמע כאילו בכתה, אבל ללא הצלחה.
"אני מניח שלא תרצי לספר לי מה קרה, אהובתי?" שאל.
היילי שתקה.
הוא הכניס את היד לכיס הז'קט שלו והוציא כמה שטרות. "קחי את זה, הייל."
"אבא" לחשה היילי. "אתה מכיר את המקרים האלה, שעצוב לך בדרך שכסף לעולם לא יפתור."
הוא קם, התכופף לנשק אותה שוב, ואמר: "הייל, תני לו את הזמן שלו. ואם לא ילך, יבוא אחד אחר, טוב יותר."
"איך אתה יודע על מה חשבתי?" שאלה היילי, מופתעת.
"כשכואב לך בדרך שכסף לעולם לא יפתור, תמיד מדובר באהבה. לילה טוב." אמר ויצא.
ניק הלך בצעדים כבדים לביתו, מושך את עצמו להמשיך, למרות שהרגיש שעוד שניה יתמוטט מחולשה.
הנורא מכל היה שלא היה לו עם מי לדבר. הוא הרי כעס על רוקי עוד יותר משכעס על ג'ייד; ג'ייד תמיד הייתה מופקרת. היא הייתה יכולה לשכב עם כל אחד, וממש לא היה אכפת לה מי הוא היה, אפילו אם במקרה זה היה החבר הכי טוב של אחיה.
אבל רוקי... רוקי תמיד היה נאמן לניק. עד עכשיו... ניק תמיד היה הסלע היציב של ניק. עד עכשיו... תמיד היה שם בשבילו. עד עכשיו. וניק הרגיש נטוש. נטוש כמו שלעולם לא הרגיש. הוא היה בטוח שרוקי מבין שג'ייד היא מחוץ לתחום. לא חשב שאפילו צריך לומר את זה. חשב שזה מובן מאליו. הוא מעולם לא הגיש ככה, כי מעולם לא כעס עליו ככה.
הם תמיד היו כמו אחים. ניק אהב אותו כמו אח, והוא אף פעם לא הרגיש שהם לא. עד עכשיו...
הם תמיד חיפו אחד על השני. הם עשו הכל יחד. כל צרה שאחד נקלע אליה הפכה גם לצרתו של השני.
הבית של רוקי תמיד היה הבית השני של ניק. הוריו היו ההורים השניים של ניק. ולפעמים הוא הרגיש שם יותר בבית מאשר בבית האמיתי שלו, עם המשפחה האמיתית שלו. אבל מהי בעצם משפחה אמיתית? אלו שיש לך קשר דם איתם, או אלו שפשוט מרגישים לך כמו משפחה? ניק תמיד חשב שהאפשרות השנייה היא הנכונה, וזה אמר שהמשפחה האמיתית שלו הייתה רוקי. עד עכשיו?
הוא לפתע שינה כיוון. התחיל הצעדים מהירים, פתאום מתמלא כוחות, ללכת לכיוון אחר לגמרי, כאילו נשאב לשם...
הוא דפק על הדלת המוכרת של הבית המוכר. עם העץ הכהה, כף היד ממתכת איתה דופקים על הדלת...
הוא היסס ואז החליט לעשות את זה לפני שיתחרט. הוא דפק בדלת.
הדלת נפתחה, ושם עמד רוקי, בבוקסר.
"אחי..." אמר רוקי, מבולבל. הוא הביט בניק מכף רגל ועד ראש, ולא ידע מה לעשות עם עצמו ומה להגיד הלאה.
ניק שתק. הוא לפתע חיבק את רוקי, שחיבק אותו בחזרה, ועצם עיניים, מחכה שהמתח יעבור.
הם נכנסו פנימה, יודעים שדף חדש מתחיל, גם אם לא לבן ונקי לגמרי.
המשך יבוא...
הפעם לא נגמר במתח... אבל מקווה שאהבתם!!
תגיבו?
לוליפופ™
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוליפופ™