^ אני . הכי אמיתית שאפשר ^

מבחינת הכל , מבחינת כולם , מבחינת שנינו .. אנחנו זה הסוף . אנחנו זה מה שישאר כאן עומד וחזק.

אבל שנינו יודעים שלא , מתחת לפניי השטח הדברים לא עובדים כמצופה .

אנחנו רבים ונפרדים , וחוזרים וביחד והכל מסביבי כמו כדור ענקי .

ואני מפחדת לפול .

יש דברים שלא אמרתי, דברים שאני מרגישה לא מהיום .. דברים שהתחילו לצוץ מהרגע שכל המשברים נהיו עמוקים ככל שנהיו .

אני כבר לא מרגישה התרגשות, כבר אין את הפרפרים בבטן . ותאכלס, זה מה שכל כך עשה לי את זה בהתחלה.

אני כבר לא מרגישה שאתה מתאמץ בשבילי ועם כל מכתב שאני כותבת לך, מכתב שמסביר לך כמה שאתה חשוב לי אני מחפשת את ההתרגשות הזאת שלך, ההתרגשות של פעם ואין אותה .

הפעם האחרונה שבאמת היו לי פרפרים בבטן הייתה בשנה שלנו כשהסתכלתי עלייך מביט בסרטון שהכנתי לך עלינו , על זה שבכית . זה עורר אצלי רגשות התחבאו .

בסופ"ש שהיינו בצפון אצל המשפחה שלך , זה פתח אצלי דלתות מטורפות של אפשרויות, של הבנה כמה אני עוד רוצה לחלוק איתך ימים ולהיות חלק מהמשפחה שלך .

אבל כרגע, שבוע וחצי לפני שאני נכנסת לצבא וימים ספורים לפני שאתה נכנס אני שואלת את עצמי האם זה נכון לי.

אני רוצה שהצבא יביא לי שוב את ההתרגשות לראות אותך, את הריצה לזרועותייך אחריי ימים שלא ראינו אחד את השנייה, את הצורך המטורף הזה בעוד נשיקה .

אני כבר לא מרגישה מאוהבת , אני עדיין אוהבת אותך אבל לא מאוהבת . וזה מה שהורס לי הכל .

מה לא עשיתי כדי להוכיח לעצמי שאני טועה, שהעתיד של הקשר הזה הוא לא לסיום אלא רק להתחלה של דברים חדשים ותמיד יש שם את השאלה הגדולה – מה אני רוצה לעשות .

ואני לא יודעת אם אני יוכל לעמוד בזה .. כי אני קשה וכל הדרכים איתי קשות .

וכרגע כשאנחנו במצב מעורער ולא יודעים מה יהיה איתנו , רק מקווים שמה שאנחנו רוצים , להיות ביחד , יצליח להתממש עם הצבא ועם כל הקשיים שהיו לנו, ובזמן האחרון היו לנו יותר מידי .

כבר הסכמנו על העובדה שאחריי הצבא נתחתן והפעם אני לוקחת את העובדה הזאת ברצינות . אני כבר לא בת 16 ונכון אני לא בת 30 רווקה ממורמרת .

וכולם אומרים לי לקחת את העובדה הזאת בקלילות, שאנחנו רק ילדים , שהאחוזים של אנשים התחתנו אחריי הצבא והיו ביחד מהתיכון הוא נמוך ועל גבול האפס.. אבל אני עוד מאמינה שמה שאני רוצה יצליח ויקרה.

ועכשיו אחריי שהייתי כל כך בטוחה במשך שנה וחודשיים (כמעט) אני מתחילה להעלות ספק

אני יודעת שאתה הבנאדם הנכון בשבילי , ושגם אם לא היינו בקשר אתה האדם האידיאלי בשבילי, ואני לא היחידה שאומרת את זה, גם החברות הכי קרובות שלי שראו אותי נפגעת ונפצעת במהלך חיי מבנים וקשרים ורצונות מאוכזבים יודעים שאתה האדם בשבילי, שאתה בדיוק בשבילי . כל כך דומה לי , כל כך בשבילי .

אז למה אני מעלה ספק? למה שנייה לפני הצבא אני מתחילה לפחד ? עד כדי כך אני חושבת שהקשר שלנו מעורער ולא יציב ? שהוא עד כדי כך לא חזק כדי לעבור את הצבא שאני צריכה חיזוקים מכל גורם חיצוני ואפשרי?

אני כן רוצה להיות איתך , ואני כן רוצה לבלות איתך את שארית חיי אבל אני צריכה שתעזוב את כל הדינמיקה בנינו , המורכבת הזאת ותגרום לי שוב להרגיש מאוהבת , נרגשת , ושכאילו הזמן עוצר מלכת ועומד כאן בלי תזוזה רק כדי שאספיק לתת לך עוד נשיקה

אני יודעת שדברים ישתנו במהלך הצבא , אני יודעת שהמרחק ממך במהלך זמן כה רב והעובדה שלא תהיה לי האפשרות לתקשר איתך כל הזמן אלא רק במהלך שעה ביום יחזירו לי דברים שנרדמו בי אבל אני גם מפחדת שזה ידחוק דברים שעוד יש בי החוצה .

שכל מה שאני מרגישה עכשיו ייעלם . למרות שאני יודעת ואני מכירה את עצמי ויהיה לי כל כך קשה לשכוח מישהו כמוך כי אתה כל כך הרבה בשבילי ובכל כך הרבה צורות שונות ומגוונות .

אם אני יהיה בלעדייך אני יהיה אומללה , יקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי והפעם אני לא אוכל לפצות את עצמי באיזה בחור מושי-מושלם אחריי שבועיים שיעביר את הכאב כי את הכאב שלך אף בחור לא יוכל להעביר .

אז זה אומר שאני רוצה אותך יותר מכל דבר אחר נכון ? שאני לא רוצה שתלך לי ..

אבל מה אם תרצה ללכת ? איך אוכל לשחרר אותך ?

אני כל כך מבולבלת , כבר הרבה זמן לא הרגשתי כל כך מבולבלת .

אני לא רוצה לוותר על הכל כי יש לנו עוד כל כך הרבה עתיד , ככה אני מרגישה ..

אבל אני צריכה שוב להרגיש את ההתחלה הזאת , זה היה כל כך נעים .

המבוכה, הפרפרים , השיחות אל תוך הלילה .. אבל כמו שכבר דיברנו על זה את ההתחלה לא נוכל להחזיר , אז מה עושים במקרה כזה שאני רק רוצה לחוש שוב את ההתחלה שתחלחל בי ותזכיר לי דברים ששכחתי ?

כמו העובדה שפעם יכולנו לדבר במשך 6 שעות רצופות בפלאפון, להירדם ולהתעורר , לחייך לעצמנו וסתם לשתוק , ואף פעם לא היה משעמם גם ברגעי השקט , שהיו לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם .

אני רוצה שינוי , אני רוצה גיוון , אני רוצה געגוע, אני רוצה את האסמסים האלה ב4 לפנות בוקר שאתה אומר לי שאתה לא יכול להפסיק לחשוב עליי ועל כמה שאתה אוהב אותי, שאני כל עולמך ושאתה לא רוצה שזה לא ייגמר לעולם .

אני רוצה לחוש שוב שאתה מאוהב בי כמו שהיית .

אתה לא מבין אפילו כמה זה חסר לי, כמה אתה חסר לי .

אני מפחדת לאבד את מה שעוד נשאר לי ממך .

אולי פשוט תחזור?

אולי הצבא ישנה דברים ? אולי שוב ההתרגשות והכיף וההתחלה תחזור?

מה שרק נשאר לי הוא לקוות .

עד כאן , שלך ,

מוליק .

לימים שהיו ועוד יהיו .