^ אני . הכי אמיתית שאפשר ^

לא חשבתי אף פעם שאני אכתוב משהו כזה.

אני בת 21 כמעט , יש לי שתי אחיות קטנות (7 ו-8) , שהלוואי והן היו קלות. 

אחותי בת ה7 נכה. אבל הלוואי וזה היה רק נכות. כשהיא הייתה מאוד קטנה אמא שלי התחילה להבין שמשהו איתה לא בסדר. 

היא לקחה אותה לרופאים, אותה ילדה, הייתה מאושפזת בערך 8 חודשים באופן רצוף בשניידר ועברה ניתוחים. אבל אחרי זה התחלנו להבין שהיא לא ילדה רגילה. בהתחלה היא הייתה.. אבל אחר כך, כשילד מתחיל לגדול וצריך להחזיק את הראש שלו בעצמו , להתהפך או להתחיל לאכול לבד. זה לא קרה איתה.

היא התחילה ללכת בגיל 6. דילגה על כל השלבים של הזחילה והעמידה שלפניי. כששלחו את הבדיקות שלה לרופאים בכל העולם אף אחד לא יכל להצביע על מה יש לה. אף אחד לא יודע. הבדיקות של המוח שלה תקינות. אבל היא עדיין , כשהיא כמעט בת 7, היא אינה אוכלת מהפה, אינה מדברת, הולכת רק אם נותנים לה יד. ובקיצור, לא יכולה לתפקד לבדה.

אמא שלי חלתה בסרטן לפני שנה וחצי. וזה לא שלא ידעתי מה זה סרטן או שזה היה מאוד רחוק ממני. ממש לא.

סבא שלי מצד אבא נפטר מסרטן כשהייתי בת 12, אח של סבתא שלי נפטר מסרטן לפני כמעט שנה. זה היה מסביבי, זה היה כאן. אבל לא כל כך קרוב.

כשאמא שלי חלתה, בהתחלה לא ידענו שזה סרטן. חשבו שזה ציסטה, רק לאחר שהוציאו את זה בניתוח ועשו לזה בדיקות הבינו שזה סרטני.

ומאז המאבק מול החיים החל.

היא התחילה לעשות כימותרפייה שלא עבד. עברה לקוקטייל אחר של כימו שגם הוא לא עבד. לאחר חצי שנה של כימו שרק הורסת את אמא שלי פתאום מצאו פתרון אחר. פתאום יש תקווה. 

מצאו תרופה ביולוגית שאמורה להיקשר אל התא הסרטני ולנתק אותו מהגורמים המזינים אותו (כלי דם) זאת אומרת שלאט לאט הוא הופך לנמק ויוצא מהמערכת של הגוף בכל מיני דרכים. התחלנו בטיפולים האלה. שכמובן - היו מאוד מאוד מאוד יקרים.

אבל זה לא משנה , ככה אמא שלי אמרה, העיקר שאני יהיה בריאה.

אמרתי לה אלפי פעמים שלא אכפת לי מה אני יצטרך לעשות או כמה זמן זה יקח, רק שהיא תבריא כבר.

אחרי 4 חודשים גילינו שהטיפול הזה גם לא עוזר.. אחרי בדיקות של הגן הסרטני של אמא שלי גילו שהוא נדיר , כמובן .. כי איך משהו במשפחה הזאת יכול להיות קל ? ויש אותו רק לבערך 5000 אנשים בכל העולם. 

ושוב, חוזרים לכימו , וקוקטייל רביעי שלא עובד. האונקולוגית של אמא שלי בוולפסון אמרה לה שהיא כבר לא יודעת מה לעשות כי היא ניסתה כל מה שהיא מכירה . אבל אמא שלי? אמא שלי פייטרית. אמא שלי חיה רעה. והיא תילחם.

היא הלכה להתייעץ עם אנשים שהמליצו לה על אונקולוג חדש בהדסה עין כרם. היא הלכה אליו לפגישה ופתאום שוב יש לנו תקווה. הוא אמר שיש טיפול כימו חדש שאולי יכול לעזור לסוג הספציפי שלה, שיש אפשרות לניתוח .. פתאום יש לך אור בחיים אחרי הרבה מאוד חושך.

ואז, הכל התחיל להדרדר .

שבועיים אחרי אותה שיחה עם האונקולוג אמא שלי הייתה מאושפזת בבית חולים הילל יפה בעקבות פקקת ברגל. היא הייתה עם כל כך הרבה כאבים, חום, עירויים. כשהיא מסוממת מאוד ובקושי יכולה לדבר היא שאלה אותי , בערך כמובן, מה הרופאים אומרים. ובגלל ששאלתי אותם לפני שנכנסתי אל החדר שלה אמרתי לה שהם אומרים שיהיה בסדר. נתתי לה נשיקה , אמרתי לה שאני אוהבת אותה המון והלכתי לטפל בשתי אחיות שלי הקטנות שבאותו זמן היו עם סבא וסבתא בבית.

בבוקר שאחרי אמא שלי נפטרה.

ואני לא יכולה להבין. עוד מעט אנחנו מציינים חודש .. ויש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לסדר ולארגן לפני שאני חוזרת לצבא, יש בית שצריך לארוז אותו.. יש כל כך הרבה באלגן. ואני לבד.

מעכשיו זה רק אני, עם שתי בנות וסבא וסבתא. אבל כמובן, שיהיו בריאים, הם כבר לא צעירים בני 40. ואני מתמודדת מול שאלה של מה לעשות עם החיים שלי.

אני חושבת מה אמא שלי הייתה רוצה שאני יעשה. איך היא הייתה רוצה שאני יסדר את הדברים שלי.

אמא שלי הקדישה את החיים שלה מהרגע שאחותי הקטנה נולדה כדי לטפל בה, כדי לערב אותי כמה שפחות כדי שאני, הנסיכה שלה, הבת הבכורה שלה, תוכל לנסות ולנהל חיי בת 20 רגילים. 

זה משגע אותי שביום האחרון שאמא שלי הייתה בסדר, שביום שאשפזתי אותה בבית החולים אנחנו רבנו, שתינו בכינו וכבר היינו מיואשות. לא ידענו מה לעשות עם המצב .. 

לא הספקנו לעשות שיחה של 'מה יקרה אם..' כי אמא שלי לא הייתה מוכנה לחשוב אפילו על העובדה שמשהו יקרה לה. לא הייתה מוכנה לחשוב שהיא תמות. וגם אנחנו לא האמנו.

אנחנו היינו בטוחים שהנה, יש פקקת ברגל, יעזרו לה , ימריצו וישחררו את הקרישי דם ברגל ועוד כמה ימים היא תחזור הביתה, כמו מכל האשפוזים שהיו לה בחודשים האחרונים. אבל היא לא חזרה הביתה.

אף אחד לא חושב שאמא שלו לא תנצח את הסרטן. אף אחד לא חושב שהוא ישאר כמעט לבד בתפקיד חצי הורה על שתי בנות קטנות.

בנות שלא קל איתן. 

אמא שלי רצתה כל כך הרבה דברים בשבילי. היא רצתה שאני יצליח בחיים. שאני יתקדם וילמד. ועכשיו אני שואלת את עצמי איך לעזאזל אני יעשה את זה כשיש לי אחות סיעודית בבית , כזאת שצריך להרים למקלחת ולהאכיל אותה דרך צינור. 

כשאמא לא מנצחת את הסרטן אז כל העולם מתפרק. כל העולם נשבר למליוני חתיכות.

ואומנם אני חזקה מול כולם, ותמיד יש לי תוכנית . אבל הנה , אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת מה לעשות איתן.

אני בת 20 פור גאד סייק. ואני כבר חצי אמא . 

תמיד אמרתי שהיו את החיים של לפני המחלה ואת החיים של המחלה. 

וגם במחלה, אמא שלי, האור שלי, הייתה מפנקת אותי (כמובן בתקופה הטובה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, של המחלה)

אבל עכשיו, בחיים של אחרי המחלה ואחרי המוות אני פתאום לא יודעת בדיוק מה לעשות ואת הכל אני מנסה לעשות כדי שאמא תהיה גאה.

ככה תמיד זה היה , ככה תמיד זה ישאר.

כשאמא לא מנצחת את הסרטן , זה הסיוט הכי גדול שיש.

you will always be my hero, my queen

I LOVE YOU

15/5/14