 כינוי:
Dodly בן: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2008
ריטלין- אם חשבתם שספורט אקסטרים זה מסוכן
לא יכולתי שלא להתפוצץ כשראיתי על מה הנושא החם העכשווי. להתפוצץ גם מצחוק וגם מעצבים.
כאחד שאובחן כ-ADHD (קל-בינוני, אבל עדיין), תמיד חיפשתי דברים על התרופה הזאת. המכה הזאת.
ובכן, אני זוכר איך הכל התחיל כשהייתי ממש קטן, גיל 4 בערך. אמא שלי אמרה שהיא ראתה תכנית בטלוויזיה, שדיברה על ילדים היפראקטיביים, ומכיוון שהיא ראתה שהרבה תסמינים שדיברו עליהם אני גם מקיים, היא החליטה לשלוח אותי לאבחון. אבחנתי כבעל ADHD (הפרעת קשב וריכוז + היפראקטיביות), וזה די שינה לי את החיים.
כשהייתי קטן (כך סיפרו לי), הייתי ילד קצת אלים שמשתולל כל הזמן ומציק לאחרים. מורים כמובן חשבו, שאני בעייתי וצריך להשתיק אותי. ככה זה עם מערכת החינוך.
אז התחלתי לקחת ריטלין כבר מכיתה א', למרות כל תופעות הלוואי הכבדות ואי הידיעה של מה באמת יקרה. הכדור הזה גרם לי לעייפות, מדי פעם כאבי ראש/סחרחורות, וגם הפסיק לי את הצמיחה לגובה (למרות שמחקרים בנושא גובה שנויים במחלוקת). כל זה, אחרי שסך הכל לקחתי 10 מ"ג כדור ליום. ניסיתי להגיד להורים שהכדור הזה לא עושה לי טוב, אבל כנראה הם חשבו שאני "קטן מכדי להחליט מה טוב בשבילי", והמשיכו עם הכדור עד כיתה ג' בערך, שם הפסקתי אותו סוף סוף. ההשפעה הענקית שהייתה עלי מאז היא פחד. פחד שאם אני אעשה את אותם דברים שעשיתי כשהייתי קטן, אני שוב "אוענש" ע"י כדורים שגוזלים ממני את כל המרץ, האנרגיה ועושים אותי ילד שקט וביישן. פשוט לא היה כוח להיות משהו אחר. אז התאמצתי, לנסות ולהתנהג באותו אופן שהכדור גורם לי להתנהג, רק בלי באמת לקחת אותו. התוצאה גרמה לי להפוך באמת לילד שקט ביישן ואדיש, שהקונפליקטים בין המרץ לחוסר המרץ בו נמשכים עד היום.
אז מי באמת הרוויח פה? המורים? ההורים? אני?
נכון, הציונים שלי ביסודי לא נפלו מממוצע של 90, אבל באיזה מחיר? בחטיבה מצאתי את עצמי מתרסק בגלל חוסר היכולת שלי ללמוד. הרי מה המשמעות של ADD? הפרעת קשר וריכוז. אם לא ילמדו אותי איך ללמוד, אני לא אדע כי יש לי בעיה שמפריעה לי ללמוד לבד. אבל מה יותר קל, ללמד ילד ללמוד, או לדחוף לו כדור והקלות כדי להתחמק מהבעיה? השאלה כמובן רטורית.
אני מודע לכך שיש ילדים שאומרים לעצמם שריטלין עוזר להם, ובלי זה הם יהפכו לאנשי-זאב חסרי מעצורים ורחמים. אבל תחשבו על זה- מה הבעיה בעצם? אם החברה אומרת שאנחנו פרחחים, משתוללים, מרחפים או חסרי מוטיבציה, זה אומר שאנחנו באמת כאלה?
הרי לכל אחד יש את השיטה שלו ללמוד, שיטה שייחודית לו, ומי שעוד לא מצא את השיטה הזאת, ימשיך לקבל ציונים נמוכים, כי מערכת החינוך פונה לבינוניות. לדעתי, הריטלין משנה את ה"אני הפנימי" והופך אתכם לאנשים אחרים. אתם כבר לא חיים את חייכם, אתם חיים את הכדור. הכדור חי אתכם. כמו סם בעורקים שמאלץ אתכם לקחת עוד ועוד ממנו, ללא הפסק.
ומה קורה כשמנסים להפסיק? החיה הרעה שכלאתם מתפרצת בבת אחת, בכל העוצמה שקלעתם כל הזמן הזה בפנים, ואתם מתחילים לפחד ולחשוב שזה סימן שאתם לא מסוגלים להתמודד ללא הכדור.
שמעתם פעם על רפואה אלטרנטיבית? לא מזמן הייתה את התכנית בערוץ 2 (לא זוכר את שמה) על ריטלין (כאילו שחסרות תכניות כאלה), שם אמרו 2 דברים חשובים:
1. 50% מהמאובחנים, לא באמת בעלי הפרעה כלשהי בהתנהגות, אלא פשוט בעלי קשיי שינה. כשאנחנו עייפים, הגוף מתחיל להיות תזוזתי יותר, כדי להתנגד לעייפות.
2. 30% מאלה שלוקחים ריטלין, לא באמת מרוויחים מזה משהו. לפעמים זה לא עושה להם כלום, ולפעמים זה אפילו גורם למצב להחמיר.
3. כשאנחנו לוקחים ריטלין, אנחנו פוסלים כל אפשרות לבעיה אחרת שהייתה קיימת אצלנו. אם למשל, הבעיה הייתה עייפות, אנחנו כבר לא נדע את זה כי עכשיו אנחנו אנשים אחרים ואי אפשר לאבחן אותנו בהתאם. יכול להיות גם שהבעיה לעולם לא תפתר כי אנחנו לא משתמשים בתרופה הנכונה.
אז מה עושים עם ה-30% האחרים? כל אחד ומה שמתאים לו. יש כאלה שלשמוע מוסיקה עוזר להם, יש כאלה שלאכול עוזר להם, לדבר, להוציא מרץ, לצייר ועוד הרבה דברים אחרים. הבעיה היחידה היא, שהרבה מהדברים האלה אי אפשר לעשות בשיעור, וזה מה שבהרבה מקרים גורם לכישלון במבחנים, למרות שאתם מצטיינים בשיעורי בית או בכל דבר אחר מחוץ לבצפר.
המורים של היום יכולים להיות ממש בורים בכל מה שנוגע לכושר למידה. אתם רואים שהתלמיד מצליח בהכל חוץ מהמבחנים בכיתה, למה עדיין להאשים אותו ולא את המערכת?
וחוץ מזה, מי קבע שלאחד מגיע ריטלין יותר ממישהו אחר, אם שניהם מצליחים אחרי שהם לקחו אותו? זה בדיוק מה שגורם לשוק השחור של הריטלין. ילד שלא אובחן, ומקבל 90 עם ריטלין, ו-70 בלי ריטלין צריך להדליק איזו נורה אדומה לא?
למשל, מבחן ה-TOVA הבלתי נסבל שגם אני עברתי. המבחן הוא פשוט: על מסך מחשב מהבהב כל שנייה ריבוע לבן, ובתוכו ריבוע שחור קטן. אם הריבוע השחור מופיע בצד התחתון של הריבוע הלבן, צריך ללחוץ על כפתור, אם הוא מופיע בצד העליון של הריבוע הלבן, צריך להתעלם.
ככה ממשיכים...במשך 20 דקות. הרי, מי לא יתעצבן מלשבת 20 דקות שלמות על כסא לא נוח, מול מסך עם ריבוע מהבהב שגומר את העיניים, ואם פספסת כי מצמצת, בעיה שלך? אם אני לא מסוגל לעשות את זה סימן שאני בעל הפרעת קשב וריכוז?
אז מה אחרים עושים בקלות שאני עושה בקושי?
קודם כל, לשבת ולכתוב את הפוסט הזה. לוקח שעה לכתוב כל שורה, עוד שעה לחשוב מה לכתוב הלאה, כי עד שכתבת את השורה הקודמת שכחת מה רצית לכתוב, באמצע הכתיבה להיזכר פתאום שאני צריך להשקות את העציצים, לראות את המים מההשקיה ולהיזכר שאני צמא, לשתות ולרצות ללכת לשירותים, ללכת לשירותים ולראות שחסר נייר טואלט וההורים הורגים אותי אם אני לא מחליף, ללכת למרפסת לחפש נייר חדש, להסתכל מהחלון של המרפסת ולראות כמה ילדים עם חולצות בצפר ולזכור שיש לי שיעורים, ללכת לחדר לעשות שיעורים ו...רגע, מה הייתי אמור לעשות?
ולמה לעצור בפוסט? הרי אותו דבר קורה גם במבחנים! לקרוא אלף פעם את אותה שאלה, ולגלות שעד שהתחלתם לענות עליה, כבר יש צלצול ואתם נכשלים כי המבחן שלכם...ריק?
חשבתי לנסות לעשות פגישת מחזור ביני לבין הריטלין, וניסיתי לקחת שוב בכיתה ח'. זה הזכיר לי כמה רע הרגשתי ביסודי. אני אפילו לא חושב על קונצרטה, זה פשוט יהרוג אותי נפשית.
אני גם די בטוח עכשיו, שהרבה דברים כאן יצאו מבולגנים, רק בגלל שאני לא יכול לעשות סדר בעצמי, ובטח שלא במה שאני כותב.
רק אגיד לסיכום, שאני שמח שהנושא החם עורר אותי והוציא ממני את כל זה. יש בוודאי עוד מלא דברים שלא כתבתי, כי כרגע אני חושב כמה נחמד אם היה לי חתול, סתם קפצה מחשבה לראש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
