סיפור זה נכתב לתחרות הסיפורים של ישראבלוג. תוכלו למצוא את הקישור כאן.
ואם בא לכם, אפשר להצביע לסיפורים בתגובות של הפוסט ההוא :)
תודה מראש, ותגיבו בביקורות (טובות ורעות) ^^
נדמה לי שזה היה
בגיל 10.
כבר מאז שנולדתי התחילו
ללמד אותי הכל על העולם ועל מה שמסביבי. לימדו אותי מהם פרחים, מהם ציפורים, מהם
צבעים ומהם אנשים. הוקסמתי כל כך מהתיאורים.
למזלי, שני הורי
היו סופרים, ואמא שלי גם הייתה משוררת. כך שהתיאורים שקיבלתי היו מדויקים
ומעניינים להפליא.
עם הזמן למדתי את
השקפת העולם של ההורים שלי, והתחלתי גם להשתמש במילים שלהם. הם אמרו וקיוו שבעתיד
ייצא ממני סופר, משורר או אפילו מחזאי. עמוק בתוכי קיוויתי גם כן שאהיה כשרוני
כמוהם.
אבל אז, זה קרה.
משום מקום, ובלי הפתעה, חיי השתנו תוך פחות מדקה. כל מה שראיתי, כל העולם הזה,
והיופי שבו, הכל פתאום נעלם.
נדמה לי שזה היה
בגיל 10.
מאז התקוות של
ההורים שלי השתנו קצת, והם כבר לא רוצים שאני אהיה סופר, משורר או אפילו מחזאי. הם
גם לא אמרו לי למה.
אבל מאז, התיאורים
שלהם רק התגברו, והם ממשיכים לתאר לי כל דבר שנקלע לדרכינו. הם לא מפסיקים להפליא
ולהקסים אותי.
"למעלה בשמיים
נמצא הירח" אמרה אמא
"באמת? ואיך
הירח?" שאלתי
"ובכן, הירח
הוא כוכב קטן שמרחף לו בשמיים, והוא צבוע בלבן. הירח מסתובב סביב כדור הארץ כל
היום וכל הלילה, ואחרי שאתה קם בבוקר ומצחצח שניים, הוא מסיים סיבוב שלם."
"זה נשמע מאוד
יפה. הירח הוא יפה, אמא?"
"הירח מאוד
יפה. בעיקר..." אמרה וקטעה את עצמה
"בעיקר מה,
אמא?"
"בעיקר באמצע
החודש כשהוא מלא... אתה מבין, בכל יום הירח מגלה טיפה יותר מעצמו, עד שבאמצע החודש
הוא מלא לגמרי, ואז הוא שוב מתחיל להסתתר"
"וכשהוא מלא,
הירח יפה מאוד?"
"כן... הוא
יפה מאוד..." אמרה בקול חנוק
"את בסדר
אמא?"
"אני בסדר,
סתם חשבתי לעצמי" אמרה
"אמא, מה יש
על השביל שאנחנו הולכים עליו? אני מרגיש שאני דורך על משהו כל הזמן"
"אנחנו הולכים
על דשא"
"מה זה דשא?"
"דשא זה צמח
ירוק, שאין לו פירות ואין לו ענפים. הוא רק צומח מהאדמה כדי שהיא לא תראה יבשה
ובודדה"
"הדשא נשמע
מתחשב מאוד"
"נכון, והוא
ממלא את התפקיד בצורה טובה מאוד"
כשגדלתי, כבר
התרגלתי למצב החדש, וזה כמעט לא הפריע לי. אמנם הלכתי לבית ספר מיוחד, אבל לא היה
אכפת לי.
"המורה, את
יכולה לרשום לי מי יושב מימיני ומי יושב משמאלי?"
"בשמחה"
אמרה ורשמה על פתק קטן. אחזתי בפתק ולא הבנתי מה היה כתוב בו.
"המורה, את
יודעת שאני לא מבין את הכתב"
"אוי צודק.
סליחה, שכחתי. זו השנה הראשונה שלי, מצטערת" אמרה וכתבה את הפתק במחשב. אחרי
שאחזתי בפתק, יכולתי כבר לקרוא אותו.
מסתבר שמימיני ישב
יניב, ומשמאלי ישב אבנר. 2 החברים הכי טובים שלי בעתיד.
אחרי שסיימנו את
הלימודים, החלטנו למצוא עבודה. לצערנו, אף אחד באזור לא רצה להעסיק אותנו בגלל מה
שאנחנו.
בזמני הפנוי הייתי
מצייר בבית. הייתי מצייר לפי מה שזכרתי כשהייתי ילד, ולפי התיאורים של ההורים שלי.
ציירתי בעיניים עצומות. גם ככה זה היה יוצא אותו הדבר בעיניים פקוחות. את הציורים
ההורים שלי תלו על הקירות בגלל שהם חשבו שהם יפים. נאלצתי להסכים איתם.
יום אחד אבא הכיר
מבקר אומנות והזמין אותו לראות את הציורים שלי. אבא אמר לי שהוא היה בשוק. הוא
הציע לי לעבוד אצלו. ביקשתי ממנו שיעסיק גם את יניב ואבנר, שעזרו לי לפעמים
בציורים, והוא הסכים.
במשך כמה שנים לימדתי
את יניב ואבנר לצייר כמוני, כשההורים שלי עזרו מהצד ואמרו אם זה מדויק או לא.
כשהגיע הזמן לתלות
את הציורים שלנו בתערוכות, ביקשו מאיתנו להמציא שם לקבוצה שלנו. החלטנו לקרוא
לעצמנו בשם "ציורים בחשכה". כי זה שיקף בדיוק את איך שציירנו.
כולם התפעלו איך 3
אנשים כמונו יכולים לצייר ככה, וחלקם אמרו שהציורים שלנו יפים יותר מהעולם עצמו.
גם אנחנו התפעלנו כששמענו את זה.
"לציור הזה
קוראים 'פרחים והרים' " הסברתי לאנשים שבאו לראות אותו. "אם אני זוכר
נכון, רואים כאן את הפרחים המטפסים לכיוון פסגת ההר, וככל שהם מתקרבים לפסגה
הפרחים הולכים ומתמעטים, עד שעל פסגת ההר עומד פרח אחד בודד, משתקף באור השמש,
ומסתיר אותה."
"זה נראה כמו
שקיעה" אמר אחד
"זה מקסים
ונוגע ללב" אמרה אחרת
"מדהים"
אמר אחר
לאט לאט התפרסמנו
ברחבי העולם, עד שכמה שנים אחר כך, הרפואה מצאה פתרון.
אני, יניב ואבנר
התלבטנו. לא ידענו איך לקבל את הבשורה. סוף סוף יש פתרון. סוף סוף נוכל לחיות כמו
כולם.
אך מצד שני ידענו
שברגע שהעולם ייחשף, כבר לא נצייר מהלב, וזה כבר לא יהיה אותו דבר.
בצעד קיצוני,
החלטנו לעשות את זה. זה לא לקח יותר מכמה שעות עד שהטיפול הסתיים.
"וואו"
אמרנו
העיר שלי התפתחה
מאוד מאז שהייתי ילד, מסתבר. עכשיו יש פה מכוניות וכבישים בכל פינה. הפרחים נעלמו,
הפארקים נקברו...
החלטנו לוותר על
קריירת הציור שלנו. אחרי שראינו את זה, לא יכולנו להמשיך.
אני זוכר את אותו
יום. נדמה לי שזה היה בגיל 10.
חזרתי הביתה מוקדם
יותר מבית הספר כי התבטל לי שיעור. אבא שלי בדיוק התעסק במין מנורה מוזרה עם חבר
שלו.
"המשקפיים
עליך?"
"כן"
הוא הפעיל מתג,
ופתאום הנורה זרחה בבת אחת באור כל כך חזק שלא יכולתי יותר. תוך שניה הכל נעשה
חשוך. צעקתי.
אבא הסתובב וראה
אותי שם.
"אוי לא! מה
עשיתי??"
הנורה הזאת הייתה
ניסוי חדש שחבר של אבא שלי עבד עליו. נורה מיוחד שיכולה לזהור באור חזק, אך מי
שמסתכל עליה ישירות בלי משקפיים מגינות, עלול לאבד את ראייתו.
וכך זה קרה.
העולם יפה יותר
כשמשתמשים בדמיון. אחרי ששבתי לראות אותו, ציפתה לי אכזבה גדולה.
החלטתי ללכת בחזרה
אל המרפאה, ולבטל את התהליך.
אחרי שהניתוח
הסתיים יכולתי לראות שוב, את היופי הפנימי של העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dodly